התשובה להפרטה היא התשובה לשאלה מהו תפקיד המדינה. תפקידה הראשוני של המדינה הוא מתן ביטחון ליושביה, מאויבים מבחוץ ומעבריינות מבפנים. לאחר שזה הוגשם, אפילו אם חלקית בלבד, תפקיד המדינה הוא לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו. פעם, לפני הרבה זמן, הצרכים הבסיסיים היו ביטחון וחינוך בלבד. זה התאים לבעלי המפעלים, כי זה חסך להם מלהכשיר את הפועלים בעצמם. אחר-כך באו חוקים סוציאליים - ביטוח לאומי, שכר מינימום, הסדרה של יחסי עובד מעביד ועוד. חוקים אלו הבטיחו קיום מינימלי. בעולם המערבי העשיר של היום, שכמעט ואין בו מחסור חומרי, עלינו לבחון מחדש את תפקיד המדינה.
ב-1912, בלורנס מסצ'וסטס, הייתה הפגנת מחאה של עובדות הטקסטיל בדרישה לחוקים סוציאליים - יום עבודה של שמונה שעות והעלאת השכר. אחד השלטים שהתנוססו שם היה, "לחם - כן, אבל גם ורדים". כאן טמונה התשובה לשאלת תפקיד המדינה המודרנית. מעבר לשכר מינימום וביטוח סוציאלי מינימלי, חובה על המדינה לספק לנו חיים ראויים. זה יותר משנדרש כדי לספק חיים ראויים במאה הקודמת. העולם השתנה וממשיך להשתנות, נהיה עשיר יותר, והצריכה הממוצעת הרבה יותר גבוהה משהייתה. על רכבת הקידמה אסור להשאיר אנשים מאחור.
היום צורך בסיסי וראוי כולל בתוכו חשיפה לתקשורת, מכשור טכנולוגי, תרבות, דיור בר השגה, ביטוחי חיים, בריאות ופנסיה, ושעות פנאי. כולם צורכים את זה, אז כנראה שלא מדובר בנחלתם של נהנתנים בלבד. אם זוהי צריכה ראויה, על המדינה לספק זאת לכל אזרחיה. נדרשת חקיקה שתסדיר מחדש את חובות המדינה כלפינו. דוגמא לחוק כזה הוא חוק יסוד זכויות חברתיות, שממנו אפשר יהיה לגזור חוקים בסיסיים אחרים, שיבטיחו קיום בסיסי מינימלי הנכון למאה ה-21.
חסידי ההפרטה יטענו כנגד שיש צורך בצמצום ההוצאות של הממשלה, ושבכל מקרה השוק הפרטי הרבה יותר יעיל בסיפוק צרכים אלו, ובזול יותר. פרשות השחיתות האחרונות שצפות בתקשורת, מראות מה קורה כאשר המגזר העסקי אמון על טובת הציבור. אל לנו לפחד משירות ציבורי, כמו שהיה בשנות החמישים והשישים, כאשר אנשים חיכו חודשים להתקנת קו טלפון בביתם או לאספקת מקרר. כמו שאמרנו, זה עולם חדש ואמיץ, עולם שיודע לדרוש יותר לעצמו.
שירות פרטי לא אומר שירות טוב יותר. קחו לדוגמא את חברות הכבלים, או את תוכנית
ויסקונסין. פוחדים ממיסים גבוהים יותר? ההפרטה דווקא מנציחה את זה. המדינה נותנת רשיונות לגופים פרטיים להשתלט על חברות ציבוריות שדווקא מצליחות כלכלית, כדוגמת מפעלי ים המלח. המדינה נותנת רשיונות לתאגידים גדולים לנצל את משאבי הטבע של הציבור, ומרוויחה מכך מעט מאוד. כראייה - מיזם הגז הטבעי של תשובה.
התשובה להפרטה היא בדרישה שלנו כלפי המדינה לקבל יותר, ולקחת אחריות על אספקת השירותים הבסיסיים. התשובה להפרטה היא בקבלת שירותים ישירות מהמדינה, ולא דרך קבלני משנה. התשובה היא בפיקוח טוב יותר על חברות ציבוריות, וברגולציה יעילה יותר על המגזר העסקי. התשובה להפרטה היא בהלאמה של המשאבים שהיו של כולנו. התשובה היא בהלאמה מחדש של השירותים שאותם כולנו צורכים, אלו שהופרטו ולא שיפרו את תנאי חיינו. התשובה להפרטה היא בפרויקטים ציבוריים מגבירי שוויון ומעודדי תעסוקה.
מדינה מופרטת היא מדינה עם פערים חברתיים וכלכליים. במדינה מופרטת רק העשיר צורך בריאות, חינוך ותרבות, והעני נשאר מאחור. על הרכבת לקידמה לכולם יש מקום. במדינה קטנה כמו שלנו, לא ניתן להפנות את המבט מהמוחלשים ולהסתכל לכיוון השני. ערבות הדדית ועזרה למוחלש הם לא ערכים נשגבים מיישום - הם כורח של המציאות, וצו השעה.