שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר, סילק על הסף (16.6.24) תביעה שהוגשה נגד המדינה בעקבות התאונה בה דרס למוות יהודה שפר, אז המשנה לפרקליט המדינה, את אליאס מנצור באוגוסט 2014. כשר קובע, כי מדובר בניסיון פסול לתקוף במישור האזרחי את ההחלטה שלא להעמיד לדין את שפר, וכי למדינה גם לא הייתה חובת זהירות כלפי קרוביו של מנצור. שפר היה באותה עת המשנה לפרקליט המדינה לאכיפה כלכלית, וכדי למנוע ניגוד עניינים - החקירה התנהלה בפרקליטות הצבאית, שסגרה את התיק נגדו מחוסר ראיות. גלית שי ומאיר מנצור, ילדיו של המנוח, הגישו תביעה ב-1.1 מיליון שקל נגד המדינה ושפר, בטענה שהחקירה נוהלה ברשלנות ותוך משוא פנים וגרמה להם נזק נפשי. בית משפט השלום בחיפה סילק על הסף את התביעה נגד שפר, אך לא קיבל את בקשת המדינה לסלק אותה גם נגדה. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעור המדינה, אך כשר החליט לדון בו בגלגול שלישי וקיבל אותו. כשר אומר כי בתיק אזרחי יש להבחין בין תקיפה עקיפה כנה של החלטה מינהלית לבין תקיפה ישירה במסווה שלה - מה שקובע את הסמכות העניינית של בית המשפט. האבחנה, שאינה פשוטה, תיעשה על-ידי עיון בתביעה ובחינת השאלה האם תקיפת המעשה המינהלי במסגרתה היא אגבית או עיקרית. אם מדובר ב"תקיפה ישירה במסווה", יש לדחותה על הסף משום שההליך הנכון הוא פנייה לבית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) או לבג"ץ. אם מדובר בתקיפה עקיפה כנה, על בית המשפט לבחון מהו המתווה הדיוני הראוי לבירורה - במסגרת התיק האזרחי שלפניו, או בהפניית התובע לתקיפה מינהלית ישירה. במקרה הנוכחי, ממשיך כשר, מדובר למעשה בתביעה שכל-כולה מכוונת נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את שפר, שכן התובעים טוענים שהחוקרים והפרקליטות הצבאית עשו יד אחד כדי להגיע לתוצאה זו. אם שפר היה עומד לדין, ממשיך כשר, ניתן להניח שהתובעים לא היו טוענים לנזקים ולא היו מגישים את התביעה. לכן, מוקד התביעה אינו באופן ניהול החקירה - כפי שמנסים התובעים לטעון - אלא בתוצאה, ומכאן שאין לבית משפט השלום סמכות לדון בה. עוד אומר כשר, כי בכל מקרה היה מקום לסלק על הסף את התביעה, שכן למדינה אין חובת זהירות כלפי ילדיו של מנצור. שיקולי מדיניות משפטית ראויה מובילים למסקנה, כי אין לגורמי התביעה חובת זהירות כלפי נפגע עבירה או בני משפחתו, ביחס לנזק נפשי שנטען כי נגרם כתוצאה מההחלטה שלא להעמיד לדין חשוד. מערכת היחסים היא בין המדינה לבין מבצע העבירה ולא בין המדינה לנפגע - ומכאן שאין למדינה חובת זהירות כלפי הנפגע ומשפחתו.

"דיני הנזיקין אין מזור לכל מכאוב"

החלטה הפוכה גם עלולה לפגוע בעצמאות שיקול דעתה של התביעה, שכן היא תכניס לתמונה - שלא כיאות - את החשש מתביעה עתידית, מסביר כשר. הוא מוסיף, שמדובר בתביעות לפיצוי אך ורק על עוגמת נפש ונזק נפשי טהור - מה שמצדיק גישה מצמצמת, בשל הקושי לזהותם ולכמת אותם. "דיני הנזיקין נועדו לשרת מטרות מסוימות ומוגדרות, והסעד העיקרי המוענק בגדרם – פיצוי כספי – אינו מתאים לשמש כמזור לכל מכאוב וכמענה לכל קושי", מסכם כשר. לסיום אומר כשר: "עצם העובדה כי סבור אני שיש מקום לסלק את תביעת המשיבים על הסף, אין פירושה כי הנני מקל ראש בכאבם. כל אדם הוא עולם ומלואו, והכאב הנובע מאובדן בן משפחה, בתאונת דרכים, באופן פתאומי ובלתי צפוי, הינו כבד מנשוא. יתרה מכך, אין ספק בליבי כי המחשבה שליקירך המנוח נעשה עוול בכך שמי שפגע בו וגדע את חייו נמלט מאימת הדין, ועוד בסיוע רשויות החוק, מעצים את כאב לכתו הפתאומית. אולם עם כל ההבנה לכאבם של המשיבים, מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אינני סבור כי יש לאפשר את המשך ניהול תביעתם דנן". השופטים יצחק עמית ויעל וילנר הסכימו עם כשר; עמית שם את הדגש על נימוק המדיניות המשפטית הראויה. את המדינה ייצגו עוה"ד ישראל בלום ושרון מן-אורין, ואת בני המשפחה - עו"ד יואב הריס.