מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, לדורותיה, עוצבה בבסיסה על-ידי צוות מקורבים מצומצם. המעגל המדיני-ביטחוני היה סגור הרמטית, ונוהל כל-כולו על-ידי רשימת שמות ידועה למעטים. לאורך השנים, היו אלה ראש ה
ממשלה ושר הביטחון שהתוו את עיקרי דרכי הפעולה. לעיתים, ובהתאם לאישיותו, היה מצליח גם שר חוץ להשתלב במלאכת החשיבה המדינית. מבט היסטורי יעלה כי ההנהגה הישראלית לדורותיה הייתה הנהגה ריכוזית. אותם אנשים היו מדלגים מתפקיד לתפקיד, עוברים מכיסא ביטחוני לכיסא אזרחי, ומכיסא אזרחי למושב אזרחי אחר.
מדינת ישראל נולדה מתוך מצולותיה של מלחמה לשחרור לאומי. אויבים המתינו בפתח הגבולות, ונשקם בלתי נצור בעליל. למנהיגי המדינה לא הייתה אז הפריבילגיה לתכנון ארוך טווח. התגובות היו אז מיידיות, הנטייה הייתה טקטית ולא אסטרטגית.
"נדאג קודם למחר, ורק אז לאחרי המחר", אמר שר בכיר בממשלתו של בן-גוריון, בניסיונו לתאר את מצוקת הזמנים. כאן, בנקודה זו, אימצה ישראל, בלא שידעה ובלא שבחרה, כמעט על דרך "כתם הלידה", שיטת פעולה כרונית שעתידה הייתה לפגוע קשות בבסיס היערכותנו. היינו אז מורגלים "לכבות שריפות", היינו אז ועודנו היום, אלופי העולם באלתור חופשי. כתם הלידה מסרב להיעלם ואותותיו עודם עמנו.
ואכן, ההיסטוריה אינה משקרת במקרה זה. ניתוח עשור אחד בלבד מתולדותיה של מדינת ישראל, עשוי ללמדנו, בדיוק מירבי, את המהות שניצבת מאחורי התנהלותה של ישראל דהיום. היעד לבחינה: 2001-1991. ללא ספק, היה זה עשור משמעותי ומכריע בעיצוב מעמדנו בזירה הבינלאומית, ובעיצוב הרכבנו החברתי. הייתה זו תקופה מכריעה ביחסינו עם הצד הפלשתיני, עשור של הסכמי שלום, עשור של חתימת הסכמים, עשור של מאבק וטרור.
אולי יותר מכל, היה זה עשור שמאופיין בחוסר יציבות פתולוגי. ניתוח תפישת השלום בעשר השנים שבין 1991 לשנת 2001, מעלה חוסר אחידות שאין לה שני. בעשור זה כיהנו בישראל שישה ראשי ממשלה. באופן לא מפתיע, כל אחד מהם ידע להביא גישה שונה באשר למדיניות הישראלית "הנחוצה" ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני.
יצחק שמיר,
יצחק רבין,
שמעון פרס,
בנימין נתניהו,
אהוד ברק,
אריאל שרון - איש איש הטמיע אג'נדה חדשה ומהפכנית בחיי החוץ של ישראל. אותו העשור, שיקף באופן מתודי, את התזזיתיות הישראלית, את היעדר התכנון, את ה"טקטיקה" כדרך חשיבה. היה זה עשור ששיקף את הקלות הבלתי נסבלת של השינוי.