תיאטרון פלייבק

"לשחק בחזרה את הסיפור" (Playing Back The Story) זוהי המשמעות של ז'אנר תיאטרון האימפרוביזציה חובק העולם המכונה בפשטות תאטרון פלייבק (Playback Theatre). מתנדב מהקהל מספר סיפור מחייו. המנחה מראיין אותו ומסייע לו למקד ולזהות את התוכן הרגשי המרכזי שבסיפורו (המכונה גם 'גרעין הסיפור'). צוות השחקנים והמוזיקאי מקשיב בדריכות. בתום הראיון, ניגשים השחקנים לצידי הבמה. מספר רגעים של ריכוז והכנה מנטלית הופכים אותם ליחידה מלוכדת של רעיונות, אסוציאציות ותחושות. עתה הם ימחיזו את סיפור החיים באחת מתבניות האימפרוביזציה הנבחרות. שיטת פלייבק הומצאה בשנת 1975 על-ידי ג'ונתן פוקס ופותחה יחד עם אשתו ג'ו סאלס וקבוצת התיאטרון שהקימו בניו-יורק. בימים של חיפוש אחר דרכים לשנות את כלליו של התיאטרון המסורתי, פוקס החל לצור תיאטרון אלתורי ששאב את חומריו מסיפורי החיים של הקהל; תאטרון אישי, עם ערכים אסתטיים וטיפוליים. תיאטרון פלייבק עונה על צורך בסיסי אנושי ופשוט: הצורך להשמיע את קולנו, הצורך להקשיב ולהעניק משמעות לקולות האחר. באווירה בטוחה, ומקבלת, סיפורי החיים המוצגים משפיעים על קהל הצופים באופנים שונים: הם מסבים להם הנאה, פותחים בפניהם דרכי תקשורת, הבעה והבנה, מחזקים את ערכם העצמי, מעוררים רגשות, מציעים להם פירוש ומשחררים אותם. הפלייבק הינו כלי ליצירתיות ולצמיחה בקרב מנחי קבוצות, מטפלים באומנויות, צוותים רפואיים, אנשי הוראה ויועצי ארגון; המעוניינים לפתח את ערוצי התקשורת האישיים והבין-אישים ולעבד באופן יצירתי נושאים ודילמות אנושיות ומקצועיות. בצד קבוצות פלייבק הצומחות ומתהוות בארץ ובעולם, חודרת השיטה בשנים האחרונות למסגרות אקדמיות ומיושמת בקהילה, בארגונים חברתיים, בגנים, בבתי ספר, בפנימיות, בבתי חולים, בחברות הי-טק ולו-טק, במפעלים, בבנקים, בחברות מסחריות ובגופים עסקיים.

בכולנו יש את זה

• משחק: עוד לפני שלמדנו לדבר, שיחקנו. משחקים הן פעילויות שנועדו להסב הנאה, בידור, למידה, חשיבה. גם משחק בתיאטרון, נועד לשרת את המטרות הללו. ואין זה מקרי שמשמעות המילה 'משחק' בעברית ובשפות אחרות (למשל: באנגלית: ,Play בצרפתית - Jouer, בגרמנית - Spiel) היא גם המשחק כפעילות וגם המשחק הדרמתי. 'משחק' בשתי המשמעויות של המילה מאפשר לנו לצור אינטראקציה זה עם זו ולשתף פעולה. דרך ה'משחק' אנו מתנסים בתפקידים שונים ולומדים לעבור ממצב רגשי ואנרגטי מסוים למצב אחר. בתאטרון פלייבק קבוצה של אנשים מתאספת כדי להקשיב אחד לשני, ובעקבות ההקשבה הזו ושיתוף הפעלה ביניהם, נוצרת פעילות תיאטרלית שהיא גם מלמדת, ומעוררת מחשבה, אך בעיקר מסבה הנאה.

• סיפור: מרבית האירועים בחיינו מאורגנים כסיפורים, אך מעטות הן ההזדמנויות המאפשרות לנו לעצור כדי להקשיב להם מחדש ולחפש את משמעותם. עצם טיבה של מלאכת טווית הסיפור מאפשרת לנו לחזור ולהשתמש ברכיבים מניסיון חיינו: רגש שחווינו, זכרון שהעלנו, שיר ששמענו, משפט שקראנו או שמענו. כמספרים או כמאזינים אנו מחפשים תדיר אחר דרך להשכנת סדר ומשמעות בעולמנו. תאטרון פלייבק מעניק במה לכל סיפור חיים באשר הוא, וחוקר באמצעות שפת התאטרון האלתורית את התכנים הרגשיים והפואטיים הטמונים בו. בעזרת הפלייבק אנו מודעים לתפקיד החשוב שממלאים הסיפורים בחיינו, בהבנה שלנו את עצמנו ואת האחרים הסובבים אותנו.

• אלתור: אדם חוזר הביתה רעב בשעת לילה מאוחרת. הוא פותח את המקרר ועיניו חושכות: זנב דג מלוח, תפוח, מלפפון וצנצנת חרדל. הוא מתלבט: האם יש אפשרות להפיק משהו טוב מחומרי הגלם הקיימים? ניתן להתייחס לאלתור (בלועזית :אימפרוביזציה) גם כתהליך יצירה באמנות וגם כדרך חשיבה ופעולה בחיים. בדומה לטבח יצירתי, גם שחקן הפלייבק נדרש לא אחת לעבוד עם "מה שיש". כשאנו מאלתרים על הבמה אנו משתפים את הקהל בתהליך מיידי, בלתי מתוכנן של יצירה דרמתית בהתהוות. מדובר בתהליך שבו רעיונות צומחים מתוך אי ודאות, חיפוש, שיתוף וקבלה של רעיונות ונכונות להשתמש במה שנמצא ומתרחש באותו הרגע. תיאטרון פלייבק, מעבד ולומד את הסיפור האישי במעבדה אלתורית. כמו בחיים - את התוצאה הסופית לא ניתן לצפות מראש.

פיתוח מיומנויות אנושיות

• הקשבה: בהקשבה לאדם אחר באה לידי ביטוי ההכרה הבסיסית בקיומו. הקשבה לסיפור, במהלך הפלייבק, היא הקשבה נטולת אינטרסים. השחקן עוקב אחר רצף ההתרחשויות הסיפורי ובמקביל מזהה את האסוציאציות ונקודות החיבור וההזדהות הרגשית שלו עם הסיפור אשר יאפשרו לו - בעת האלתור - לצקת דימויים והקשרים חדשים בסיפור. השחקן נדרש להקשיב בדריכות ורגישות לאופן בו נפרס העולם המסופר; ומצד אחר עליו לאפשר לעצמו להפליג, למחוזות נוספים במעמקי הסוביקטיביות שלו.

• שותפות וגיבוש: בתיאטרון פלייבק הקהל הופך לשותף ליצירה הדרמתית בכך שבנוסף להיותו צופה הוא גם מספק את חומרי הגלם (החוויות האישיות) של המעשה האלתורי ומניע את ההתרחשות הבימתית. בכך הוא יוצא מתפקידו הפסיבי המסורתי כצופה והופך לחלק פעיל המשפיע על תוכן המופע. בכל מופע פלייבק מתרחשת בקרב הקהל דינמיקה קבוצתית; תהליך קבוצתי של הכרות וגיבוש; מציאת מכנה משותף בין חברי הקבוצה ופתיחת ערוצי תקשורת חדשים בין אנשים זרים או מוכרים זה לזה.

• אמפתיה: בכל אחד מאיתנו טמונה היכולת להתחבר לחוויה אישית ומציאות רגשית של אדם אחר. באמצעות האמפתיה - הכניסה לנעלי האחר - אנו לקוחים חופש מעצמנו, משתחררים מדעות קדומות ומרחיבים את ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם. בתום ההקשבה לסיפור, צוללים שחקני הפלייבק לחוויה הפנימית של האחר, מבלי לשפוט אותה ולחוות דעה.