העותרות מבססות את טענותיהן על עקרון חוקיות המינהל, שהוא עקרון יסוד במשפט הציבורי. לפי עיקרון זה, כוחה של הרשות הציבורית נובע אך ורק מהסמכויות שהוקנו לה בדין. "החוק אינו משאיר חלל ריק שמותר למלאותו לפי רצון הרשות", נטען בעתירה, וההחלטה של עיריית תל אביב לא נשענה על מקור הסמכה חוקי. בשל כך, טוענות העותרות, ההחלטה העירונית בטלה. בנוסף, העותרות מדגישות את חשיבותה של תשתית עובדתית להחלטות מינהליות, דבר שלדבריהן נעדר מההליך שקדם להחלטה העירונית. הליך מינהלי תקין חייב להתבסס על תשתית עובדתית הולמת, והחלטות שלא עונות על דרישות אלו פסולות. במקרה זה, העותרות טוענות כי עיריית תל אביב לא בחנה כראוי את ההשלכות של החלטתה, ולכן החלטתה אינה חוקית. מעבר לפן המשפטי, העתירה נוגעת גם בשאלות תרבותיות מהותיות הנוגעות למעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפי העתירה, החלטת העירייה נוגדת את הערכים היהודיים שהמדינה מחויבת להם, כפי שנקבע בחוקי היסוד. העותרות מצטטות את דבריו של השופט בדימוס הפרופסור יצחק זמיר, שהבהיר כי המהות היהודית של המדינה היא אחד השיקולים המרכזיים בהפעלת סמכויות מינהליות. בנוסף, טענה כי מדינת ישראל, שהוקמה כ"מדינה יהודית", צריכה לאפשר חופש דת במרחב הציבורי, במיוחד בעיר כמו תל אביב, שנחשבת לעיר העברית הראשונה ולסמל של הלאומיות היהודית. בעתירה מצוין גם כי כל החלטה שמשנה מצב קיים דורשת מתן פרק זמן סביר להיערכות מצד הנפגעים. במקרה זה, העירייה לא אפשרה למתפללים פרק זמן מספיק להיערכות להחלטה, מה שמוסיף עוד נדבך לחוסר החוקיות של ההחלטה. עוד הודגש כי הציבור אינו מונוליטי, והוא מורכב מקבוצות שונות שהרשות חייבת להתחשב באינטרסים שלהן. בכך, העתירה מציבה אתגר משפטי ופוליטי לעיריית תל אביב ולמדיניותה בנוגע למרחב הציבורי ביום כיפור. אתמול נערכה בעיר תפילת מחאה במרחב הציבורי של צעירים ובני נוער דתיים.