עוד קובע יריב, כי הטלפון הנייד של עוקבי נלקח ממנו שלא כדין; עיכובו נמשך מעבר לשלוש השעות המותרות בחוק; בתחנת המשטרה נערך עליו חיפוש שלא כדין; ומעצרו היה בלתי חוקי. יריב קובע, כי למשטרה לא עומדת הגנה כלשהי והיא חייבת לפצות את עוקבי. הוא ממשיך בביקורת על מזובובסקי:
"אין מנוס מן הקביעה, כי קצין המשטרה היה מודע היטב לכך שאין כל עילה לעכב את התובע, ודאי לא להביאו לתחנת המשטרה, וכי עיכוב זה נעשה כסנקציה על התרעתו של התובע בדבר כוונתו להתלונן על הפעלת כוח בלתי מוצדק מצד הקצין... מדובר בהחלטה רשלנית אשר חרגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה משוטר סביר, ודאי קצין משטרה בכיר, בנסיבות בהן התרחש האירוע. בנסיבות המקרה, היה מקום לצפות מהנתבעת לנהוג בריסון רב יותר על-מנת שלא לפגוע בזכויות היסוד של התובע לחרות ולחופש הביטוי". ההתנהגות הרשלנית נמשכה כאמור גם בתחנה, מציין יריב.
בנמקו את הפיצוי הגבוה-יחסית בו זיכה את עוקבי, אומר יריב: "אני ער לכך, כי הסכומים שנפסקו בגין מעצר שווא, ודאי בגין עיכוב שווא, הם נמוכים משמעותית מן הסכום שפסקתי בהליך זה. אלא שאני סבור שפסיקת הפיצוי במקרה זה, יותר מכפי שהיא באה לפצות את הנפגע עצמו, מיועדת לשמש 'קריאת כיוון' למשטרת ישראל, ולחייבה לבחון מחדש את התנהלותה, את נהליה, ואת האופן שבו היא מפעילה את סמכויותיה על-פי דין.
"במילים אחרות, תכליתו של הפיצוי שנפסק היא לשוב ולהבהיר, כי במדינה דמוקרטית עיכוב או מעצר אינם, ואסור שיהיו, אמצעי ענישה או הרתעה: עיכוב או מעצר הם אמצעים קשים, שיש לעשות בהם שימוש רק כאשר אין דרך אחרת, פוגענית פחות, להשיג את אותן תכליות.
"היקף הפיצוי משקף גם את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותה של המשטרה בהליך דנן - כאשר הציגה גרסה עובדתית שאינה עולה בקנה אחד עם הראיות המצויות בידיה היא; כאשר המשיכה בהעלאת טענות שיש בהן כדי להטיל דופי בתובע, אף שהיה ברור כי אין בידיה כל ראיות לתמוך בהן טענות אלה, והחמור מכל - כאשר קצין משטרה בכיר, סגן-ניצב המשמש כיום כמפקד תחנה, הציג גרסה שנסתרה בראיות אובייקטיביות, שחלקן הוגשו בידי הנתבעת עצמה".