אידיאולוגיה של איבוד לדעת

וכאן אנו חוזרים לראשית הדברים ומתחברים לנאמר בטורו של לורד על חלקם של גורמים ישראלים ביצירת ההתקפה על חוסנה המוסרי והפיסי של מדינת ישראל. טריגנו רואה גם הוא בחלק מהאינטליגנציה הישראלית וגם בחלק מזו היהודית שבתפוצות מקורות בעייתיים ומרכזיים בהחמרת מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא טוען שלאלו השפעה גדולה על הציבור העוקב אחר הקורה במזרח התיכון, הנחשף למידע מבעד לאג'נדה הפוליטית של האליטות הישראליות והיהודיות הללו. אג'נדה זו, הוא אומר, "שואפת לשלול את הלגיטימיות של ישראל (ואת קיומה של אומה יהודית), לשפוט אותה לפי אמות מידה סלקטיביות ולא מידתיות ולתקוף אותה ללא הרף". אך כשמדובר בפעולותיהם של הפלשתינים והערבים האליטות שותקות, כמו גם לגבי הזכויות ההיסטוריות והפוליטיות של העם היהודי ולגבי זכרם המבוזה של קורבנות השואה הניצולים וקרוביהם. "אידיאולוגיה שלטת זו גוררת את העם היהודי, במישור הסמלי והאידיאולוגי", ממשיך טריגנו, "למבוי סתום ולאסון. ההיחלשות האסטרטגית במישור הלגיטימיות מקשה עוד יותר על המשך קיומה של ישראל ומקעקעת את עירנותה ואת יכולתה לעמוד בפני המבחנים העומדים בפתח". וכאן זורק טריגנו "פצצה" לאוויר העולם: "אצל הדוגלים באידיאולוגיה זו יש מעין ציפייה מהופנטת לתליין העתידי. זו אידיאולוגיה של איבוד לדעת". החיבור בין האג'נדה האנטי-ישראלית-ציונית של חלק משפיע מהאליטה הישראלית לבין זרמי המעמקים של אירופה עלול אם כן למוטט עלינו את גג ביתנו הלאומי. אותות הכרסום בכתליו כבר ניכרים לעין.

לאחרונה הגיע לידי מאמר שריתק והבעית אותי בעת ובעונה אחת, לנוכח משמעויותיו ההיסטוריות והפרגמטיות. כבר בכותרת המאמר היה משהו מצמית ומבשר רע: "אירופה מוכנה מוסרית לשואה שנייה" (פורסם בתרגום עברי ב'כיוונים חדשים' 17 (תשס"ח). תרגם מצרפתית: שלמה גיתאי). מחבר המאמר, פרופ' שמואל טריגנו, נושא במספר תארים: מרצה לסוציולוגיה של הפוליטיקה והדת באוניברסיטת פריס-ננטר (סורבון); מייסד ומנהל שלCollege des Etudes Juives של חברת כי"ח; עורך של כתבי העתPardes ו- Controverses; ונשיא של 0bservatoire du monde juif. לפרופ' טריגנו ספרים שחלקם הוצאו לאור בארץ, והוא מרבה לפרסם ולהופיע בבמות אקדמיות בישראל. בקליפת אגוז נתמצת ונאמר שלדברי טריגנו בבסיס העוינות כלפי ישראל עומד קומפלקס אירופי פרדוקסלי עמוק הנובע מצריבת "זיכרון השואה" בתודעה האירופו-נוצרית. המפתח להבנת התסביך הזה הוא בהבנת ה"תאולוגיה הפוליטית של הזיכרון". לדעתו, ליחס החדש כלפי ישראל שהחל להתגבש באירופה מסוף שנות התשעים של המאה שעברה ישנם היבטים פוליטיים, פסיכולוגיים ומיתולוגיים-דתיים, וכולם מתקבצים תחת הכותרת "זיכרון השואה". ביחס הזה לישראל וליהודים כלאום מגולם פרדוקס עמוק. מצד אחד מובעת חרטה על השואה ומתבצע בפועל מיסוד של זיכרונה בצורה רחבה, אך מצד שני הולכת ומתבלטת התופעה של האשמת הישראלים בנאציזם, בעוד העניין הפלשתיני והפלשתינים זוכים לגיבוי ולסנגוריה בלתי מותנים, גם אם על-רקע אלימות קשה כנגד ישראלים ויהודים. טריגנו סבור שנוצר מבנה מחשבה המפצל את דמותו של "היהודי" בעיני הזרים, כך שנוצר ניתוק ממשי בין מושא הזיכרון מחד - דמות היהודי קודם לשואה ודמות קורבנות הנאציזם - לבין העדים החיים השורדים, היהודים בני זמננו. כך נוצר פער תפיסתי בין העם היהודי הנכחד לבין האומה הישראלית ואפילו לבין הקהילות היהודיות שבתפוצות של היום. את העם הנכחד משמרים בזיכרונות הומאניים כלליים, מגלגלים עליו רחמים ומביעים חרטה על המעשים הדה-הומאניים בפרספקטיבה כלל אנושית-אוניברסלית, אך אין מתייחסים להיותו יהודי ולכך שהיותו קורבן נובעת מעצם זהותו. בו בזמן הולכים ומתעמקים הדימוי והתפיסה שהעם היהודי החי, ובעיקר זה שבישראל, הוא ישות נאצית ואלימה, מחרחרת מלחמה. טריגנו אומר שהזיכרון האירופי של השואה שנבנה בשנים האחרונות משולב מראשיתו (שנות התשעים) בהטיה ובחיבה מובְנות לפלשתינים ולעניין הפלשתיני. מכאן צומחת כמובן האשמתה של ישראל. זהו איננו משבר חולף אלא נתון מובנה וקבוע, הוא קובע בפסקנות. "בצורתה הקיצונית רואה תפיסה זו בקיומה של מדינת היהודים עלבון לזכר השואה". טריגנו סבור שלכן נתגלו לא אחת מקרים של התנגדויות נמרצות להנפת הדגל הישראלי באתרים לזיכרון השואה בפולין, למשל בעת מסעות של הנוער הישראלי אליהם. למרות שמאפיין קיבוצי מובהק של השואה הוא הג'נוסייד של העם היהודי, רצח מאסיבי על-רקע לאומי-דתי נתון ומוגדר, הרי שמסתבר שלאירופה קשה גם היום להכיר ביהודים כעם. טריגנו: "הזיכרון האירופי הולך ומפתח יחס רגשי פסיכולוגי בלבד כלפי השואה ומעלים את הממד הפוליטי העיקרי... באמצעות זכר השואה מעמידה התודעה האירופית בסימן שאלה את הלגיטימיות של קיומו הפוליטי של העם היהודי... מציגים את העם באמצעות גופות ההרוגים (וחפציהם בריאליות רבה) אך נאסר אזכור העם היהודי. כך השואה מנותקת מההיגיון, מההיסטוריה ומן הפוליטיקה והיא נהדפת לתחום הלא-רציונלי, המקודש". כאן מביא טריגנו הסבר מעניין מאוד למאמץ האירופי לבודד את זיכרון השואה להקשר ההומאני-אוניברסלי בטהרתו. הסבר זה מתחיל להטיל גשר רציונלי בין עולם הדימויים והסמלים לעולם הפוליטי והמעשי.

הקניית המעמד של הקדושה לשואה, לדברי טריגנו, מעניקה לאירופה הגנה ערכית מפני פגיעת המציאות מבלי שתיאלץ להתכחש אליה. המציאות שממנה מתעלמים היא קריסתו של הפרויקט הליברלי-נאור של הדמוקרטיה המודרנית, בעת שאזרחותם של היהודים נמחקה וזכויות האדם שלהם נרמסו ברגל גסה ואכזרית על אדמת אירופה ועל-ידי אירופים. אירופה אינה יכולה ואינה רוצה לשאת בנטל ההיסטורי והמוסרי הזה ולהודות בכישלון פרויקט הציוויליזציה של אירופה. כך נחסך ממנה הצורך להתמודד עימו. הנטל הזה הועבר ליהודים, האשמים בו ובמצבם עקב ייחודיותם האסורה. המשבר ששיאו בשואה נובע אפוא רק מהפרטיקולריות של המקרה היהודי. היהודים סובלים ממודל ריחוק זה שנוצר עם עטיפת השואה במעטה קדושה על דו-המשמעות שלו: מחד, בצביונם הייחודי בין העמים הם משחררים מאשמה את המודרניות ואת תודעתה, אך בו בזמן הם גם מהווים האובססיה שלה, משום שבעצם נוכחותם הם מזכירים את הוואקום שנוצר בלב הציוויליזציה האירופית בעת התרחשותם של מוראות השואה כנגד היהודים. זהו זיכרון פרדוקסלי ומורבידי לאירופה. מכאן גם נובע היחס לישראל: הזיכרון האירופי של השואה רואה ביהודים קורבנות בלבד. מרגע שניצבת קבוצה של יהודים שאיננה מסווגת בתוך הקורבנות, הרי שהיא בקבוצת האשמים. אומר טריגנו: "ללא מעמדם כקורבנות, היהודים - העם היהודי - נחשבים עקרונית אשמים ואינם זוכים להכרה... היהודי היחיד המוכר הוא הקורבן האנושי האנונימי... בתור שכזה הוא מוסרי". לתפיסה זו רקע תיאולוגי איתן, שלפיו הנצרות היא ישראל האמיתי. לכן, למעשה אין מקום לעם יהודי כקבוצה מוגדרת החברה בחבר העמים. לאור זאת, מרגע שישראל הפעילה את זכותה כמדינה להתגונן בכוח מול התוקפנות הפלשתינית שהופעלה כנגדה, היא הואשמה בנאציזם. כשיהודים באירופה התלוננו בשנים האחרונות על פגיעות אנטישמיות בהם וברכושם מצד ערבים מוסלמים הם הואשמו בגזענות. בשלב זה של הדברים חלה התפתחות נוספת בראייה האירופית של זירת ההתרחשות בין העם היהודי והישראלי לבין הפלשתינים. כיום, "הזיכרון האירופי של השואה מוליד את השינוי והחילוף בתפקיד הקורבן. הפלשתינים באים במקומו של העם היהודי. פעולה זו אינה מצטמצמת למישור הסימבולי או הפסיכולוגי בלבד, אלא גוררת השלכות משפטיות, מוסריות ופוליטיות. המרת מעמד הקורבן נעשית בקיזוז מצטלב: ככל שמהללים יותר את היהודים כקורבנות, כך נשלל מעמדם כעם; וככל שהפלשתינים נתפסים יותר כקורבנותיהם של היהודים, כך מתחזק האישור להיותם עם ילידי, לגיטימי מבחינה היסטורית ופוליטית, בעוד היהודים נהדפים אל מחוץ למציאות ההיסטורית". לדעתו של טריגנו הפלשתינים הבינו היטב שזהו הנשק החזק ביותר כנגד ישראל, כיוון שבעזרתו הם עונים על צורך אמיתי של המערב בכלל ושל אירופה בפרט. כך פותח מיתוס "הנכבה" שהיא המקבילה בשפה הערבית ל"שואה". מול "השואה והתקומה" הועמד הצירוף "הנכבה וההתנגדות (מוקאוומה)". כך נפתחה הדרך להצגה מתמשכת של "דרך הייסורים הפלשתינית". בה בעת המצפון האירופי הולך ותופס בהתאמה את הפלשתיני כקורבן מיוסר וכדמות אוניברסלית המייצגת את הסבל. ומכאן התפתח הפולחן העולמי של פלשתין הדוויה המורמת על נס החוגים המזהים עצמם עם "הקִדמה והנאורות". אירופה זרועה בארגונים דתיים, חברתיים, פוליטיים, איגודים מקצועיים, וכמובן גם גופים ניהיליסטיים ואנרכיסטיים, שמטפחים כל העת את פולחן הסבל הפלשתיני. מסקנתו של טריגנו היא שאירופה בהכרח רוצה כיום בישראל קטנה ונטולת ריבונות, בשלילת מעמדו המחודש של העם כעם חופשי בהיסטוריה. אירופה רואה את הכרתה בהקמת ישראל הריבונית כ"טעות היסטורית".