סטנלי מַן - שירים מספינת הזיכרון

קריאה ראשונה בספרו של סטנלי מן "ארגז מטען על הסִפּון" יוצרת הרגשה שאנו מתלווים לנוסע נצחי, נוסע רוחני המתבונן בעולם. המשורר נוסע במקום, נוסע בין הזיכרונות, מטייל בין מראות נוף ומראות אורבאניים. מרבית הנופים באמריקה, חלקם בארץ. יש תחושה שהמשורר מטייל במחוזות שונים של היקום, כדי להבין את משמעות הקיום, כדי לשרטט לקחי חיים. לשונו של סטנלי מן שואפת לצמצום, ללשון חסכנית, והמראות הנפרשים כמו לוקחים אותנו למחוזות שונים. התחושה הראשונית היא שכל מראה עומד לעצמו, ואין משמעות מעבר לתיאור הפלסטי הנפרש. אבל ככל שהמסע נמשך, יש תחושה שהמשורר מנסה לבדוק, האם העולם הזה השתנה לאחר הזוועה הנוראה של השואה. סטנלי מן הינו בן הדור השני לניצולי השואה. הוא נולד בניו-יורק, לאחר שמשפחתו נמלטה מגרמניה. לאורך השירים, יש לעתים תחושה שסטנלי מרגיש עצמו חלק מאותם פליטים. שם הספר טעון מאוד: "ארגז מטען על הסִפּון". הקריאה סוחפת, והאמת הולכת ומתחוורת לנו: המטען הזה יישאר איתנו כל החיים. השיר עצמו מבטא את התחושה של הפליטים, השטים על אותה ספינה בדרך למקום מבטחים, שהנה מצאו להם מקום מפלט מעולם הזוועות: השיר מתאר ספינה שבה נסעו לביקור באירופה אחרי המלחמה, אך מי שקורא בשיר מרגיש שסטנלי כותב כאילו הוא מפליג יחד עם אמו בדרכה אל החופש מציפורני הנאצים מגרמניה:

• "בְּלֹא מַחֲשָׁבָה עַל הַצָּפוּי לָנוּ-
  עִם שׁוּבֵנוּ-
  עַל דִּירָה-
  עֲבוֹדָה-
  בֵּית-סֵפֶר
  עָתִיד-
  הָיְתָה רַק סְפִינָה זוֹ
  שֶׁשָּׁטָה בַּמַּיִם
  הַרְחֵק מִן הָעוֹלָם".

החוויות שנותרו בלב מאותה פלנטה של אפר ומוות, מתוארות בלשון מאופקת מאוד. גם בכתיבתו על חוויות לאחר המלחמה, יש תחושה שהאבק והאפר של אז עדיין מלווים אותו. דוגמה מובהקת לכך היא השיר "אוּלַי הָיוּ בָּה תְּעָלוֹת וֶנֶצְיָה". השיר מתאר עולמה של אהובה שהארוס שלה נטש אותה. אבל אותה תחושת חורבן קיימת גם בשיר זה. במקום לתאר את הכאב ואת האימה, בוחר סטנלי מן לתאר גלויה פשוטה, שהופכת לסמל - והוא בוחר לתאר את הכתוב בגלויה על דרך השלילה:

• "לֹא הָיְתָה זוֹ גְּלוּיָה שֶׁכָּתוּב
  בָּהּ - "מְבַלָּה בַּנְּעִימִים - הַלְוַאי
  שֶׁהָיִיתָ כָּאן".

סטנלי מן יודע שלתאר בצורה פלסטית את הכאב והטראומה של השבר, של הבגידה, של העולם שהתרסק, זה דבר שהעט אינו יכול לשאת. המשורר בוחר לטעת בנו את תחושת הכאב באמצעות תיאורים מינוריים של הגלויה, שיש בהם לתאר בצורה עקיפה את הדמויות הסובלות שמעבר לגלויה:

• "הַדְּיוֹ נִרְאָה מֻתָּז מְעַט,
  הַבּוּל עָקֹם,
  הַכְּתָב שְׂפַת
  הַלֵּב וְהַמִּלִּים
  זְעָקָה גְּלוּיָה".

די במראה הגלויה המתואר בלשון מאופקת וחסכונית כדי להעביר בנו את מצוקת כותבי הגלויה, ואין הכרח לצטט דבריהם, הדברים שלהם הם "שְׂפַת הַלֵּב" והם "זְעָקָה גְּלוּיָה". המילים בשיר מכווצות, מתארות במינימום פרטים צעקה שעולה עד השמים. בסוף השיר, התחושה היא, שהכאב הזה יזכה למזור:

• "זֶה יֵרָפֵא עִם הַזְּמַן.
  פְּצָעִים אֵינָם נוֹתָרִים
  פְּתוּחִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל".
  (עמוד 33)

סטנלי מן הוא משורר שרואה את הכאבים, גם כשהם נסתרים. יד מלטפת עולמות של אלה ששטו על ספינת זיכרונות, ושיריו מלאי חמלה אל אלה שמנסים לזכור מה היה. המשורר כותב כאילו הצטרף לאותם שבורי-לב, לאותם שמצאו דרך לראות הכל באור אחר, בהפלגה הרחק מן העולם. אפשר למצוא את התחושה הזו היכן הניצולים, היכן אלה שרוצים לזכור, והיכן העולם בכל הסיפור הזה. בשירתו מנסה סטנלי מן להבין האם העולם עיכל את הזוועה, האם העולם ידע על האימה, כיצד החיים נמשכים כרגיל אחרי כל התופת.

• "בַּוֶּוסְט סַיְיד הָיוּ פַּעַם
  נִצּוֹלִים רַבִּים-
  אֲחָדִים שְׁבוּרִים,
  אֲחָדִים דּוֹמְמִים-
  מְנַסִּים לְהִסְתַּגֵּל
  לָעוֹלָם הֶחָדָשׁ-
  שֶׁיָּדַע כֹּה מְעַט
  עַל תָּאֵי גָּזִים,
  הוֹצָאוֹת לְהוֹרֵג,
  רָעָב,
  פְּרֵידוֹת-
  הַחַיִּים פָּשׁוּט זָרְמוּ הָלְאָה".
  (עמוד 13)