פוגלמן הזכיר, כי השנה בה מילא את התפקיד "התחילה עם המלחמה שטרם הסתיימה ונמשכה, לאחר הפוגה קצרה, עם הרפורמות/ההפיכה המשפטית". לדבריו, "העצמאות השיפוטית היא אבן הראשה של המערכת שלנו, ושמירתה היא היעד הראשון שלנו – גם כמערכת וגם של השופט הבודד. האיום על העצמאות של השופט הבודד בזמן המלחמה היה ממשי. שופטים שקיבלו החלטות שלא מצאו חן בעיני דרג פוליטי זה או אחר, זכו להתקפות חריפות. "כמערכת דאגנו שתהיה הגנה מלאה לשופטים: זה התחיל מהנשיא של אותו שופט ואחר כך שיחות אישיות של מנהל בתי המשפט ושלי איתו. המסר שלנו היה שכל שופט צריך לעבוד לפי שיקול דעתו השיפוטי; לא מוצא חן בעיניך – יש ערכאת ערעור; אנחנו ניתן גיבוי לכל שופט. נלחמנו שלא ייפגע קידום של שופט בגלל החלטות, והיו נסיונות כאלה ודי ברור שהם עדיין קיימים. בלמנו את זה, לפעמים במחירים לא קלים למערכת בדמות עצירת מינויים. את העצמאות המוסדית צריך לשים על סדר היום, כדי שהציבור יבין שהיא חיונית לתפקוד המערכת". פוגלמן הוסיף: "ביום השני לתפקיד נסעתי למחוז הדרום שלנו וראיתי את המערכת שלנו בתפארתה. הערים היו ערי רפאים, אבל נכנסנו לבית המשפט ושמענו בפליאה על אופן התפקוד. סיטואציות בלתי אפשריות קיבלו מענה מיידי. המערכת לא שבתה ליום אחד. "המבנה המערכתי אפשר לנו להמשיך לעבוד בצורה מסודרת גם בתנאים מאוד קשים של חוסר ודאות, לא רק בגלל המלחמה אלא גם בגלל שלא היה ברור מי עומד בראש המערכת. המשכנו בדרכנו כרצים למרחקים ארוכים. השלמנו את העבודה על התוכנית הרב-שנתית. מכאן האופטימיות שלי. "אמון הציבור הוא מושג קצת חמקמק, אבל אנחנו יודעים שיש ירידה כללית באמון במוסדות ובכלל זה בבית המשפט. אבל כל מי שעיניו בראשו ורואה את הדיונים ששידרנו, מבין שבית המשפט הוא לא כל מיני ססמאות שמנסים למכור בכל מיני כלי תקשורת שצצו בשנים האחרונות, אלא מדובר בגוף מקצועי ורציני. ביקורת עניינית תתקבל תמיד בהבנה ולפעמים אפילו באהדה". פוגלמן הוסיף, שהוא איננו אופטימי בנוגע לשיקוף התקשורתי של המערכת: "אנחנו בנחיתות מובנית, כי אנחנו עובדים לפי כללי משחק שאני לא מציע לחרוג מהם. חלק גדול מהציבור והתקשורת מוטה. כך למשל דיוני הוועדה לבחירת שופטים, שהם פנימיים ועכשיו יש הצעה שישודרו; זהתרתי דסתרי, אבל לא הכל הגיוני. אתה יוצא מהוועדה, לא מספיק להגיע לאוטו – ואתה שומע את הדיווחים וחלק גדול מהם פייק. זו דילמה קשה, כי אנחנו מחויבים לסודיות. "היה מקרה חריג אחד, שהיה יכול להשפיע על שיקול הדעת של השופטים, שהגעתי ללשכה בעליון והוצאתי מיד איגרת לכל השופטים. אני מקווה מחברינו בעולם התקשורת, שהאתיקה העיתונאית תגרום להם לא לפרסם מיידית כל סקופ שהם מקבלים מגורם פוליטי שמעוות את המציאות".

הנשיאה בדימוס דורית ביניש אמרה: "אנחנו קמנו עם שלוש רשויות. לאט-לאט יש מי שרוצה שנהיה רשות אחת: הכנסת בידי הקואליציה ובית המשפט הוא המלצה בלבד ואז לא צריך נשיא. נשיא בית המשפט העליון הוא החיץ היחיד שיכול להבטיח את עצמאות מערכת המשפט. התפקיד הזה היה לצנינים בעיני כמה אנשים והם לא רוצים שיהיה לנו נשיא. חידה בעיני מה כל כך חשוב הנשיא בעיניהם. אם הם חושבים שהנשיא יתן את הטון לשופטים אחרים מה לכתוב – זאת לא המציאות בה אנו חיים. "הנשיא הוא הכתובת של השופטים והוא יכול להוציא את הדברים החוצה. הוא נאלץ לעבוד מול השר, אין עצמאות מלאה ויש משמעויות רחבות להעדר עצמאות תקציבית. החוק קובע שהנשיא יכול לקבוע הרכבים, זה מאוד מפחיד את המערכת, אבל שנים רבות הנשיא לא עושה זאת והרכבים מורחבים הם תמיד לפי כללי הסיניוריטי. "הנשיא יכול לתת יותר או פחות דגש לצד הניהולי-הארגוני, הוא צריך להכיר את המערכת ולפתור את בעיותיה, ולייצג אותה כלפי חוץ. כאשר השליחות כלפי חוץ לא עובדת משום שהשר לא משתף פעולה, קשה מאוד לתפקד ברמה הארגונית. הגענו כיום לשפל, כאשר אין רצון להידבר. כאשר הגיע אלי השר דניאל פרידמן, שהניח את היסודות לאירועים הנוכחיים, עבדנו כפי שמתחייב. אני מתקשה לראות איך המערכת הזאת יכולה לעבוד בלי מי שעומד בראשה". ביניש הוסיפה: "יש קושי בהתאמת המערכת לצרכים הקיימים. יש הרבה מה לעשות, אבל אף אחד ממציעי הרפורמה לא מתכוון למה שאנחנו מתכוונים כשמדברים על רפורמה. צריך שופטים, צריך בית משפט לערעורים, אבל צריך הרבה כסף, ומי רוצה לעזור למערכת הזאת? שר האוצר תמיד מאוד אהב אותנו, והנוכחי במיוחד [בציניות]. עכשיו התחושה היא שאסור לנגוע בכלום, כי המטרה איננה לשפר את מערכת המשפט. כיום גם לא צריך לקרוא את פסק הדין כדי לדבר עליו". הנשיא בדימוס אשר גרוניס נמנע מלדבר על ענייני דיומא, בשל תפקידו כיו"ר ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות, והתייחס רק ללקחיו מתקופתו בתפקיד ולכך שלצערו לא עסק די הצורך בצד הניהולי של התפקיד. לדעת גרוניס, על הנשיא להקדיש תשומת לב לירידה הניכרת במספר התיקים בהם נשמעות הוכחות וניתנים פסקי דין בדרך המקובלת, ובמיוחד בתחום הפלילי: "אני מציע לחשוב על משמעות השיעור של הסדרי טיעון, שעומד על כ-80%; בארה"ב זה 90%-95%. אני מציע לחשוב מדוע נאשמים מסכימים להסדרי טיעון. אותי גם הטרידו מאוד הדחיות: יש מכה קשה מאוד, שבמעט מאוד תיקים הראיות נשמעות ברצף. הוצאתי הנחיות, אבל אני לא בטוח שממלאים אותן".