התקרבתי עוד יותר לחלון, ולאורה של המשאית הבוערת ניסיתי לזהות מי הוא מי, אך החיילים הפגועים שכבו עם פניהם לאדמה, כך שלא ידעתי מיהם. עמדתי בחלון וחיכיתי שאיזו דמות שוכבת תזוז, אות לכך שרק נפצעה, ואז החלטתי שאתגבר על רגליי אחוזות הפחד, הכבדות כמו עשויות עופרת, ואקפוץ למטה, לרחוב כדי לגרור פצוע אל תוך הבית.
עודני מנסה לזהות את פניהם של אלו שגלגלו את חביות הדלק ואלו שירו (גם בכך לא צלחתי, בגלל האש והעשן הסמיך), ולפתע פתאום נשמע עוד פיצוץ אדיר. ההדף התפרץ אל תוך הדירה הגרמנית שלי, שמשת החלון התנפצה היישר לפרצופי, והוטחתי לרצפה. התחלתי לחפש, בתוך החושך הפתאומי, את רובה הפֶּפֶּשָה שנשמט מידי, וחשתי שפניי רטובות. החושך נפל עליי בגלל העיניים הסגורות, הדבוקות מדם. מצאתי איזה סמרטוט למחות בו את פניי, אך הדם ניגר עדיין מראשי.
ובינתיים למטה תם הקרב בפתאומיות, כפי שהתחיל.
בסאן-באט הרוסית (יחידת חובשים) שהתמקמה בבית הסמוך בדקו אותי בנות אחיות, שמנות וחייכניות. "אתה לא פצוע", אמרו לי, "רק רסיסי הזכוכית הקטנטנים עשו שמח. מזל שיש לך כל כך הרבה שערות", צחקו.
הגיע גם רס"ר אדם אדלר היהודי, שדאג לי במיוחד. הוא כעס עליי. "אי-אפשר להשאיר אותך לבד אפילו לרגע", אמר. "בשביל מה עמדת בחלון? מה איתך, מעודך לא ראית מלחמה?". הוא הסביר לי שבעיר קולברג - שנכבשה כבר, ורק גרמני עקשן אחד ירה עדיין מצריח הכנסייה עד שהשתיקו אותו - התגלתה פתאום קבוצה של גרמנים בדיוק ברחוב שלנו, והם שירו בפָּאנְצֵרְפָאוּסְט על המשאית שלנו וזרקו רימונים. "עשו בלגאן, עד שדפקנו אותם", אמר לי אדלר.
בבוקר קברנו שני חבר'ה, והמשכנו לנסוע. אני, בראש מלופף תחבושת כמו טורבן הודי, זכיתי במקום של הפצועים, כלומר - לצד הנהג.