הרהורים בענייני דיומא

המשט הראשון הוא שקובע את המדיניות ואת הסטנדרטים לפעולות העתידיות. הכוונה, לא לביצוע ולהכנות השגויות, אלא לנחישות ול"מסר": משטים לעזה לא יעברו וצה"ל יעשה את כל הדרוש לשמור על משימה ומטרה זו. רוצים להעביר סיוע הומניטרי? בבקשה, דרך היבשה לאחר בדיקה עם או בלי משקיפים זרים. המשטים שאיימו עלינו שיבואו מאירן ומלבנון, ביבשה ובאוויר - בוטלו בשל החשש שגורלם יהיה חמור יותר מגורל המשט הטורקי. המשט מאירן או מלבנון - שנחשבות כמדינות אויב - יש בו סממנים של התגרות מלחמתית ולכן, על-פי המשפט הבינלאומי, יש לישראל סמכות מלאה למנוע זאת בכוח, לאמור: לפגוע ולפתוח באש, הם-הם שהרתיעו וביטלו את יציאתם. מסקנה: עמידה איתנה, בלתי מתפשרת, כולל אי-פחד מהצהרות ומאיומים של ממשלות צבועות למיניהן, לרבות אגודות צבועות של "זכויות אדם" שתומכות בטרור - הם התשובה הנכונה לאיומים. צא ולמד, בימים אלה ממש, כשטורקיה משתלחת בישראל ודורשת התנצלות + פיצויים + התחנפות לכניעה לטרור - היא מבצעת מעשי פשע כלפי הכורדים. כאשר פורץ סכסוך בין קירגיזים לאוזבקים ונרצחים תוך ימים יותר מ-2,000 איש, בקושי שומעים על כך, לא מדווחים בעיתונות הבינלאומית ובוודאי שלא מתכוונים להקים ועדת חקירה בנוסח ועדת גולדסטון. למה? כי מדובר בשתי מדינות אי-שם במזרח אסיה (ברית המועצות לשעבר), שלעולם המערבי הנאור, המתעניין בפלשתינים, לא מזיז מהרצח של האוזבקים ושכניהם.

אם הייתי במקום ההורים נועם ואביבה שליט, הייתי נוהג ומתנהל כמוהם, וזועק "בכל מחיר" ועכשיו. אם הייתי במקומו של נתניהו, הייתי מחליט כפי שהחליט - שחרור כן! אבל לא "בכל מחיר" ולא במחיר מעמדה, כבודה וביטחונה של המדינה ואזרחיה. חייבים להחליף את המנטרה "בכל מחיר" בנוסחה חדשה: "נעשה כל מאמץ". המושג "בכל מחיר" לא מצלצל טוב, כולל בתוכו ובמהותו מגוון אפשרויות, שמדינה ריבונית לא יכולה ואסור לה להיכנע ולהשתמש בהן. שחרור 1,000 מחבלים תמורת חייל שבוי, ביניהם רוצחים כבדים, אינו פרופורציונלי למו"מ כמקובל בעולם הרחב במקרים אלה. לכן, כאשר ממשלת ישראל, גם בתקופת אולמרט ועכשיו נתניהו, לא מוכנה לחצות קווים מסוימים, יש לכבד זאת, לתמוך בה, לחזק אותה, עם כל הצער, החמלה והרגשות הכנים והחמים שיש לנו כלפי משפחת שליט. גם עסקה זו, ואני מקווה שתצא לפועל בהקדם, כאשר חמאס יבינו שהגיעו לקצה יכולת המיקוח - תהווה תקדים מסוכן לעתיד ולכן אסור להחמירו ולהעמיקו. נאום נתניהו ביום החמישי לצעדת שליט היה ענייני, טוב, מאוזן, רגיש, אך יחד עם זאת תקיף עם דגשים במקומות הנכונים.

השדר זוהיר שוחח בטלפון עם אחת המארגנות של המשט לעזה, היושבת בלבנון וידועה בקשריה הקרובים עם חיזבאללה וארגונים שונאי-ישראל נוספים. בלהט השיחה, הוא כל כך התפעל ממנה וממעשיה האנטי-ישראלים, עד שאיחל לה הצלחה במשט הבא לעזה ולא שכח לציין איזו אישה גדולה היא. כשיצא עליו הקצף והעירו לו על המעשה, הוא ממש התפעל בתמימות מגוחכת שהוא לא מבין מה רוצים ממנו, המסכן. אסור לו לתמוך בבני עמו? הוא שאל. תשובתנו היא: מותר לך, אם תשב בלבנון ובעזה. אבל כל עוד אתה אזרח ישראלי, התמיכה שלך צריכה להיות בגבולות הרצון לקרב בין העמים, לתמוך בשלום ובהידברות, ולא לתמוך במשט שכולו התגרות ושנאת ישראל בעזרת תמיכה עוינת.

אם מסכמים את ניהול התיקים של קצב, רמון ואולמרט, מהתקופה הקרובה בלבד, מתעוררות מספר שאלות מקצועיות, משפטיות וניהוליות. על משפט קצב נאמר רבות, ואולי נשמע גם התייחסות מבית המשפט שייתן את פסק הדין בסוף השנה. כנ"ל לגבי ניהול תיק רמון, בו התגלו ליקויים משפטיים מהותיים ולא טכניים, כפי ההסבר של פרקליט המדינה. אפשר להבין את פרקליט המדינה משה לדור, שיוצא להגנת הפרקליטות והתובעות. זה טבעי, זה חשוב וזה מה שמצפים ממנו. אבל לא להגיד טעינו ושגינו, להצהיר כי הייתה "תקלה" אבל לא הפרת נוהלים - זה חלש ולא מכובד. שהרי אם הייתה "תקלה" ולא מילאו את ההוראות, התוצאה המתבקשת היא "אי-קיום הוראות", שהרי אחרת זה לא היה קורה. אבל הבעיה היא לדעתי אחרת. במקרה רמון הייתה מוטיבציית יתר, הן של המשטרה וחוקריה הבכירים והן מצד הפרקליטות. שליחת שני קציני משטרה לקוסטה-ריקה, כדי לגבות עדות מהמתלוננת, וביצוע "עימות" בווידאו מדרום-אמריקה, זה יותר מהתלהבות יתר - זה כבר איבוד פרופורציות. לא זכור לי שהמשטרה עשתה "תרגיל מעין זה", בשנים האחרונות בחקירות מסובכות הרבה יותר, אפילו בפשעים חמורים או בחקירת משפחות פשע. לדעתי המקצועית: זאת הייתה טעות מצד רמון, במקרה הספציפי, להסכים לתרגיל מעין זה. שהרי יש הבדל מהותי וחשוב לישיבה פנים מול פנים עם המתלוננת מאשר לראותה במסך קטן, אי-שם בדרום-אמריקה - דבר הנותן למתלוננת יתרון פסיכולוגי מעשי על האפשרות להישיר מבט לעיניו של רמון, לאור הסיטואציה שהייתה לפני ואחרי ה"נשיקה".

הנשיא שמעון פרס הזמין את בנימין נתניהו לארוחת ערב בבית הנשיא, ואפילו פעמיים. התקשורת והפרשנים למדו מכך, שמאחר שביבי הגיע עם רעייתו שרה, הנשיא עשה מאמץ לשכנע את שרה להסכים לממשלת אחדות ולצרף את ציפי לבני. עכשיו זה ברור: נתניהו הוא עלה תאנה לממשלת ימין, שרה היא ראש ממשלת הצללים, היא שקובעת אם קדימה בפנים או גומרת בחוץ, כמו שהיה אחרי הבחירות. כשנשיא המדינה מזמין את ביבי לארוחת ערב, האם מישהו מהפרשנים והתקשורת הבין או תיאר לעצמו שהוא צריך לבוא לבד. איפה הנימוס הפולני, מאיפה השאיפה לתקוף את שרה בכל הזדמנות הגם שהיא לא אשמה והיא על תקן אשתו-של.

בדבר אחד עקרוני צודקים מארגני צעדת שליט. "מבצע עופרת יצוקה", בכל הנוגע לתוצאות שחרור שליט מהשבי, היה כישלון מהדהד. כפי שאמרתי כבר בעבר, במאמר באתר זה, המבצע הצליח מבחינה צבאית אך נכשל מבחינה מדינית. לא נתנו לצה"ל לנצח, לא נתנו לצה"ל לגמור, לא נתנו לצה"ל לחסל ולרסק את שלטון חמאס ונסוגו משערי עזה, ללא קלפים למיקוח וללא ערבויות מבצעיות גם בפרשת שליט וגם לעתיד הרצועה בשלטון חמאס. בשפה ציורית הלקוחה מעולם האיגרוף, הייתי מתאר זאת כך: החמאס דומה למתאגרף שחוטף מכות קשות לאורך עשרה סיבובים, הוא נראה "גרוגי", מטושטש, לפני כניעה, ואז המתאגרף המוביל (צה"ל) מפסיק את הקרב ועוזב הזירה. חמאס צוהל, טוען לניצחון וממשיך בירי קסאמים עד לימים אלו לעבר ישראל. התוצאה - חמאס התחזק, העולם מתחיל להתרגל אליו ולתמוך בו, ואנחנו ממשיכים "להתברבר" עם אבו-מאזן, שהוא אימפוטנט פוליטי, שלא מסוגל להוביל ולהחליט. חוששני שבסוף ניאלץ לעשות "סיבוב" נוסף בעזה, דוגמת המלחמה בעירק, כי מה שלא מסיימים בפעם ראשונה, יש להשלים בסיבוב נוסף.