אם מסכמים את ניהול התיקים של קצב, רמון ואולמרט, מהתקופה הקרובה בלבד, מתעוררות מספר שאלות מקצועיות, משפטיות וניהוליות.
על משפט קצב נאמר רבות, ואולי נשמע גם התייחסות מבית המשפט שייתן את פסק הדין בסוף השנה. כנ"ל לגבי ניהול תיק רמון, בו התגלו ליקויים משפטיים מהותיים ולא טכניים, כפי ההסבר של פרקליט המדינה.
אפשר להבין את פרקליט המדינה
משה לדור, שיוצא להגנת הפרקליטות והתובעות. זה טבעי, זה חשוב וזה מה שמצפים ממנו. אבל לא להגיד טעינו ושגינו, להצהיר כי הייתה "תקלה" אבל לא הפרת נוהלים - זה חלש ולא מכובד. שהרי אם הייתה "תקלה" ולא מילאו את ההוראות, התוצאה המתבקשת היא "אי-קיום הוראות", שהרי אחרת זה לא היה קורה.
אבל הבעיה היא לדעתי אחרת. במקרה רמון הייתה מוטיבציית יתר, הן של המשטרה וחוקריה הבכירים והן מצד הפרקליטות. שליחת שני קציני משטרה לקוסטה-ריקה, כדי לגבות עדות מהמתלוננת, וביצוע "עימות" בווידאו מדרום-אמריקה, זה יותר מהתלהבות יתר - זה כבר איבוד פרופורציות. לא זכור לי שהמשטרה עשתה "תרגיל מעין זה", בשנים האחרונות בחקירות מסובכות הרבה יותר, אפילו בפשעים חמורים או בחקירת משפחות פשע.
לדעתי המקצועית: זאת הייתה טעות מצד רמון, במקרה הספציפי, להסכים לתרגיל מעין זה. שהרי יש הבדל מהותי וחשוב לישיבה פנים מול פנים עם המתלוננת מאשר לראותה במסך קטן, אי-שם בדרום-אמריקה - דבר הנותן למתלוננת יתרון פסיכולוגי מעשי על האפשרות להישיר מבט לעיניו של רמון, לאור הסיטואציה שהייתה לפני ואחרי ה"נשיקה".