הנה כותרת שאסור היה לכתוב אותה. המשט הוא אכן טורקי, אבל השר הוא ישראלי, בכל רמ"ח אבריו, לוחם ישראלי, קצין ישראלי, מנהיג ציבור ישראלי. ביוגרפית ראה אור עולם בעירק אבל מאז זרחה עליו השמש הישראלית במלוא עוזה ואור עולם שלו הוא מכאן. אסור היה מכל בחינה לכתוב "השר העירקי". זאת לא אמת. זה גם גובל בהזרה אתנית של אדם היכולה לפגוע בו אם הוא רגיש. אלא מה לעשות והשר אמר כך על עצמו. לא כעדות לפני פקיד דרכונים שגם הוא היה מגביה גבה בתאו והיה אומר בליבו "שאלתי היכן הוא נולד, האזרח הישראלי, כדי לזהות אותו במרב הדיוק, ובמקום להשיב לי מי הוא, הוא השיב לי מה הוא. מוזר".
אבל הוא לא אמר את הדברים כעדות של זיהוי לפני איזה פקיד אנונימי. למרבה התימהון הוא אמר אותם כאיום. אילולי היה אומר את הדברים קבל עם ועדה בנוכחות מצלמות ומיקרופונים ועפרונות כתבים, היינו אומרים כי נפש חמוצה העלילה על האיש הישראלי הזה ועל כל מי שראה כמוהו אור עולם בעירק עלילה וייחסה לו אמירה שמשמעותה היא כי המתעמת עם עירקי מסתכן בנפשו. אוטו -הכפשה כזאת היא נדירה גם בפרובינציה שלנו בהם עומדים בקבוקים נאלחי עשן ואבק נושן על המדפים ושדי העדתיות חומקים מתוכם באין מפריע ומרעילים את האוויר. אבל הוא אמר. הוא ולא אחר.
הוא אמר יותר מזה. הוא אמר לו לבר שיח ההבהרה שלו כי עכשיו שהוא יודע שהשר עירקי עליו להיזהר פן ישפד אותו כי על-פי הטקסט, זה מה שעירקים עושים למי שמתגרה בהם. בר השיח במושב הרעים האהובים לא נבהל והשיב לשר כי הוא לא עובד אצלו, משל רק מי שעובד אצל עירקי מועמד לשיפוד, אבל מי שאינו עובד אצל עירקי, אלא אצל פולני, אינו צריך לחשוש. קשה שלא לחשוש כי מאחורי הדימוי שמוצאו מן המזללות המזרחיות בהן מגישים שיפודי כבש ולא קישקע בקר, מסתתר דימוי מאיים עוד יותר אבל אל לו לדמיון הפרוע לשלח מעליו כל רסן ומוטב להסתפק במה שנאמר, ולדבוק בפשטו של כתוב ולא בדרושו. די לנו ב"אני אשפד אותך". זה ציורי מספיק.
בתוך הסרטים האפיים הגדולים של חיינו, מלחמה ושלום, עניים מרודים ועשירים מופלגים, חוק ומשפט וכתבי אישום של אישים דגולים ומסעדות עממיות העולות באש, בד"ץ מול בג"צ, מצעד פדיון גלעד שליט מול ממשלה המביטה בלובן עיני חמס בעיניים אחרות, הסרט של השר שאמר שהוא עירקי הוא סרט קטן, זניח, לא שווה יותר מאשר פינה שמורה במדור הפולקלור ואולי, למחר, במדור הטריוויה. בסרט הגדול של היחסים המידרדרים עם טורקיה, אין לאיש את הלוקסוס להתעסק בתככים הקטנוניים המאפיינים את המערכת השלטונית הישראלית ובוודאי לא בהתפרצות, אחרי חזרה לפני המראה בבית או ספונטנית כלוע געש ננסי שהתפרץ פתאום. פולקלור.
ואף על-פי כן, "היזהר ממני אני עירקי", ראוי ליותר מאשר חיוכים על הטריבונה למשמע התבטאות של גדול בישראל המזכירה לכולנו כי מיטב מנהיגינו לא התנתקו מן הציבור הפשוט והמצוי ונשארו עממיים וגם נסיעות חשאיות לבריסל לא מפריעות להם לבכר את הבוטות האספסופית על פני לשון תרעומת מגוהצת וענובה.
ההעתקה של "נוח לכעוס" או "נוח לרצות ולפייס", "נוח לנטור" ו"נוח לשכוח ולסלוח", לארצות מוצא, אינה רק כניעה ילדותית לשלטון של סטיגמות עלובות אלא אישור, ואם הוא בא מפי שר, אישור מגבוה, לעמידותה הצודקת של הסטיגמה מול השכל ומול הזמן ומול התרבות ומול הצוותא הישראלית שכל תווי הגלויות בארבע קצוות הארץ היו לתווי פניה המתחדשים. זה גם אישור שהייה לגסות הרוח בתוך טרקלינינו. זה גם יותר מעיוות חסר שחר של מה שעירק היהודית שימרה באלפיים שנות יצירתה הנהדרת לתפארת עם ישראל כולו, למה שעליות בניה לארץ הביאו עימהם בחוכמה ובשיר ובספר ובאצילות השירות הציבורי. מי שאומר "אני עירקי" ולא אומר "אני נצר לגדולים הרחוקים והקרובים אלא אני משפד והיזהר ממני" איננו עירקי. הוא מופת למי לא שמע את מוסר אביו ולמי שנטש את תורת אימו. לפחות על-פי עדותו.
השר הבכיר הזה מעד. אם מעד ביודעין, ומתוך בחירה בסעיפי המעידה או מעד מפני שרוחו הנסערת ניתצה את המוסרות השומרות על קור רוחו של האדם, היינו הך. הוא מעד. האיש רב הזכויות הזה לא יכול להרשות לעצמו להישאר במקום אליו הגלה את עצמו. אנחנו מצפים ממנו לומר באותו פומבי בו התבטה (בכתיב זה שאינו שגוי כאן) כי הוא כשל כשכך התבטא ומבקש כי נמחל לו ולא נזכור לו את העוון הזה האחרון כדי שלא תישכח תרומתו עד הנה ולא יזוהה מכאן ואילך כ"הזהר ממני, אני עירקי".
הוא לא יכול לעשות יותר מזה. את הנעשה אין להשיב. אבל על כך העניקו לנו את החסד של התשובה.