כצפוי, הגיעו לדרום אפריקה אוהדים מכל 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל, אבל ניתן בהחלט להבחין בחמשת מחנות האוהדים אשר נותנים את הטון ומפגינים נוכחות מרשימה: הולנד, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל וכמובן 'בפאנה-בפאנה', נבחרת הכדורגל המארחת, אשר כינוי זה ניתן לה על-ידי עיתונאי מקומי.
לציון מיוחד ראויים האוהדים המקסיקנים שהגיעו בהמוניהם (יותר מ-30 אלף), ובכוחות משותפים אף הצליחו לעתים להתגבר על הוובוזלות הקולניות. אבל במקום הראשון שלי זוכים האוהדים ההולנדים, שצבעו בכתום כל מקום שאליו הגיעו והתחפשו יחדיו לעדלאידע כתומה וססגונית.
על-פי הדיווחים בתקשורת המקומית, מספר האוהדים הגדול ביותר הוא דווקא מארצות הברית. ההסבר לכך הוא סוגיית הנאמנות הכפולה: רבים מהאוהדים האמריקנים חולקים את אהדתם עם נבחרת נוספת - עדות לארץ המקור שממנה היגרו.
במשחק הפתיחה צפיתי באחד מפארקי האוהדים הרבים שאורגנו ברחבי המדינה. ההתחלה לא העידה על הבאות: אם במשחק הפתיחה צפיתי עם עשרות אלפי אוהדים, הרי בשאר המשחקים הגיעו רק כמה עשרות של אוהדים. התיירים העדיפו לצפות במשחקים בפאבים ובמסעדות, ורוב המקומיים נשארים בבתיהם.
אזורי האוהדים האמיתיים הם מרכזי התיירות שאליהם מתנקזים אוהדי הנבחרות בדרכם למשחקים. שם נערכים הקרבות האמיתיים בין האוהדים - בלי קרובי משפחה ובלי וובוזלות. ביוהנסבורג זוהי כיכר נלסון מנדלה, ובקייפטאון זהו רחוב לונג על שלוחותיו.
האכזבה הגדולה מהאוהדים המקומיים היא ירידת המתח עם הדחתה של 'בפאנה בפאנה' - הדחה שלא הייתה הפתעה מרעישה, אף שלראשונה הנבחרת המארחת מודחת כבר בשלב הבתים. עמידתה של דרום אפריקה הרשמית לצד גאנה כנציגת אפריקה היחידה בשלבי ההכרעה לא תורגמה לתמיכה בשטח. טרוניות נוספות נשמעו מצד אוהדי שאר מדינות אפריקה, אשר טענו שאף על-פי שהמונדיאל הנוכחי מותג כמוצר כלל-אפריקני, הרי שוק המרצ'נדייזינג המקומי הדיר את הדגלים ואת שאר אביזרי העידוד של קמרון, חוף השנהב ושאר האפריקניות.