בסוף תקופת המדבר, כבר אחרי כיבוש עבר הירדן המזרחי ובסמוך לחציית הירדן מגיעה קבוצה של בעלי הון למשה עם דרישה: יש לנו רכוש רב ובעיקר עדרי צאן גדולים, עבר הירדן המזרחי מתאים מאוד לצרכינו בכך שהוא משופע בכרי מרעה. תן לנו להישאר בעבר הירדן המזרחי.
כאשר משה שומע את דבריהם, הוא חושש שהם רוצים להישאר בחוץ לארץ מסיבות של נוחות. על כך הוא טוען כלפיהם שתי טענות: איך אתם מעזים לבקש לשבת בשלווה בחו"ל בווילות שתבנו, בעוד אחיכם יחרפו את הנפש ויסתכנו כדי לכבוש את ארץ ישראל?
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". ומעבר לכך, יש סכנה ששאר עם ישראל ירצה גם הוא להישאר בגלות, וכבר היינו בסיפור הזה בחטא המרגלים עם תוצאותיו העגומות.
"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יי. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יי אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".
בני גד ובני ראובן מבינים את הביקורת בדברי משה וכדי להסיר כל חשש, לא רק שאינם מתכוונים להניח לאחיהם להסתכן בעוד הם יישבו בשלווה, אלא הם מתנדבים להיות הסיירת של עם ישראל בכיבוש ארץ ישראל.
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה".
תשובתם זו מניחה את דעתו של משה רבנו, הוא נוכח לדעת כי בקשתם לנחול בעבר הירדן המזרחי נובעת מסיבות טכניות-כלכליות ולא מסיבות מהותיות של אי-רצון להתנחל בארץ ישראל. הוא אכן מסכים עקרונית לבקשתם לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא שעדיין ישנה בעייתיות, בדבריהם הם מקדימים את הצאן והמקנה לטפם. לדבר כזה משה רבנו לא יסכים. סדר העדיפויות שלהם לקוי. לא ייתכן שיהודי ישים את ה'ביזנס' בעדיפות ראשונה ואת המשפחה שלו בעדיפות שנייה. על כן הוא רומז להם על הסדר הראוי. קודם כל המשפחה, אחר-כך העסקים.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יי לַמִּלְחָמָה... וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יי. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ".
ניכר מתשובת בני גד ובני ראובן שגם עכשיו הם מבינים את הביקורת של משה רבנו. כעת הם מדברים לפי הסדר הראוי, מקדימים את הטף והנשים לפני המקנה והצאן.
"וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יי לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר".
אחרי שמשה רבנו רואה כי בקשתם תמימה ואין הם מבקשים להישאר בחו"ל, ושסדר העדיפויות שלהם נכון, הוא מתנה את התנחלותם בעבר הירדן המזרחי בכך שאכן יקיימו את התנאי שיעמדו בקו ראשון של הלוחמים בכיבוש ארץ ישראל. אלא שהתנאים האלו אינם מספיקים. ישנה עדיין סכנה רוחנית. אנשים עשירים שמקימים יישובים לעצמם מטעמי נוחות, עלולים להידרדר מבחינה מוסרית, בפרט כאשר הם רחוקים ממרכז התורה שנמצא בארץ ישראל. על כן משה לא נותן לשני השבטים נחלה בלעדית, אלא מצרף להם את חצי שבט מנשה. מעין 'גרעין תורני' שישמור על שני השבטים האלו שלא יתרסקו מבחינה רוחנית.
"וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב".
על-אף כל התנאים שהתנו שני השבטים להיות חלוצי הצבא, וגם אחרי צירוף חצי שבט המנשה, עדיין המדרש מבקר את בקשתם של שני השבטים להתבדל בגלל ממון.
"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ לארץ, לכך גלו תחלה מכל השבטים שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה (דברי הימים א', ה', כ"ו) ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם".
שני השבטים וחצי הללו, היו הראשונים שיצאו לגלות, גם בסוף פרשת מסעי אנו רואים את חלוקת ערי המקלט - לתשעה וחצי שבטים בעבר הירדן מקצים שלוש ערי מקלט, ולשני השבטים וחצי שבעבר הירדן המזרחי מקצים גם שלוש ערי מקלט. והתלמוד הסביר את היחס הלא סימטרי בכך שבגלעד מצויים רוצחים. הריחוק מהמוקד התורני של עם ישראל, בית המקדש, יוצר חיסרון גדול. הוא גורם לירידה ברמה המוסרית. גם אנשים שמוכנים להיות חלוצי צבא של כל עם ישראל, אחרי כמה שנים עלולים לשכוח את האידיאלים הגדולים ולהתמכר להנאות של העולם הזה. עם הירידה המוסרית מתרבות הרציחות, סימן לזילות החיים, ופירוק החברה, היציאה לגלות היא רק שאלה של זמן.
כמה יפה בנושא זה המשנה בסוף מסכת אבות: "אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי, מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה".