בשבוע שעבר התבשרנו כי פעיל השמאל יונתן שפירא ריסס כתובות נאצה נגד ישראל על חומות גטו ורשה, על אדמת פולין המגואלת בדם אחינו, קורבנות השואה. המעשה החמור והמזעזע הזה לא רק שמבזה את זיכרון השואה וקורבנותיה, אלא גם ממחיש לנו שיש בתוכנו, בשר מבשרנו, אנשים שלעיתים מהווים איום על קיומנו לא פחות מאשא אויבינו הגדולים ביותר. "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו"? כנראה שכן...
לפני חודש חזרתי ממסע של התאחדות הסטודנטים בפולין, מסע קשה, מעצב אישיות, שמלווה וילווה אותי כל חיי. אני נכדה לניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם בשואה. בעיניי, השואה היא נושא קדוש, בפירוש קדוש, ועל שום קדושה זו עלינו להיזהר היטב משימוש פוליטי בו, ולחשוב טוב-טוב לפני שאנו משווים משהו לנושא זה. יונתן שפירא עשה מעשה שלא ייעשה בבואו לעשות שימוש פוליטי בנושא הקדוש הזה, ולא רק - אלא לעשותו לצרכי הסתה וסילוף האמת.
לעיתים אני תוהה, מה זה הפגם האישיותי-מדיני הזה שיש בחלקנו, ההלקאה העצמית, הצורך בהרס עצמי שטבוע בחלקנו. הסבר, לצערי, עוד לא מצאתי לכך. אחד מהאנשים שבהם טבוע הפגם הבלתי ניתן להסברה הזה הוא יונתן שפירא, אשר בתור נצר למשפחה אשר קרוביה נספו בשואה לא רק שאינו מכבד אותם, אלא אף עושה בהם שימוש לרעה.
הייתי ממליצה למר שפירא לחקור לעומק את נושא השואה, לקרוא עדויות, מסמכים מהתקופה. אולי אז הוא יבין כמה שפל המעשה שלו, כמה שפל להשוות את מצב היהודים בשואה, המתה בתאי גזים, במחנות השמדה, בבורות הריגה, במיתות משונות, במשרפות - למצב בעזה, מקום אשר מייצר פעם אחר פעם, שנים על גבי שנים, פעולות טרור נגד אנשים חפים מפשע, אשר מחזיק בתנאים לא אנושיים חייל שלנו. היש מקום להשוואה השפלה הזו?! התשובה היא חד-משמעית, אך כמה נוראה היא העובדה שיש להסביר זאת לאנשים כמו יונתן שפירא, נצר לקורבנות השואה.
ידידיי, זהו רמזור אדום מהבהב. לא רק אויבים מבחוץ מבקשים להשמידנו, למחוק את קיומנו - כי אם גם אנשים בתוכנו, אנשים אשר ניסינו לחנך ולטפח על ערכי ההדדיות, המוסריות ואהבת המדינה. אותה מוסריות שבשמה מנסה שפירא לצאת למסעות ההסתה שלו, אך הקשר בינו לבין מוסריות אינו קיים, בן-אדם מוסרי לא היה מבצע את הפשע השפל שביצע האיש הזה על חומות גטו ורשה המסמלות כל כך הרבה.
כואב לי לדעת שיש בינינו אנשים כאלו, כואב לי עוד יותר שניצולי השואה צריכים לשמוע ולראות דברים כאלו. ביום האחרון למסע הייתי בבור הריגה של 800 תינוקות, לשם אני ממליצה למר שפירא לנסוע, לעמוד ביער הדומם ושם, במקום המחריד הזה, לחשוב טוב על המעשה האכזרי שהוא עשה, בתקווה שקצת בינה ומודעות עצמית יחדרו אליו. מול אנשים כמו שפירא, כנכדה לניצולי שואה, ארים ראשי בגאווה ואומר: "לא עוד!"