הניצולים הם קבוצה מבוגרת מאוד: 43% מהם נולדו בשנים 1939 ל־1945, כלומר בתקופת מלחמת העולם השנייה - בני 84 עד 79 כיום. 36% בני 85 עד 89, ו־20% בני 90 ומעלה. 62% מהניצולים הן נשים, לעומת 38% גברים. מבחינה משפחתית - יותר ממחצית מהניצולים (52.3%) חיים כיום כאלמנים או אלמנות. רק שליש מהם עדיין נשואים, ומתוך אלה - כמחצית נשואים לבן או בת זוג שגם הם ניצולי שואה. מדובר בכ־10.4 אלף זוגות, המהווים תזכורת חיה לקהילות היהודיות ששרדו יחדיו את האימה.

מוצא והגירה

רוב ניצולי השואה בישראל - 60.7% - הם ילידי אירופה. הקבוצה הגדולה ביותר היא ילידי ברית המועצות לשעבר (35.9%), ואחריהם יוצאי רומניה (10.6%) ופולין (4.7%). מהעולם המוסלמי נמנים כ־16.8% עם יוצאי מרוקו, 10.9% עם יוצאי עירק ו־2.2% עם יוצאי אלג’יריה, אשר חוו פגיעות אנטישמיות בתקופת משטר וישי. כשליש מהניצולים עלו ארצה בשנות ה־90 ואילך, רובם מברית המועצות לשעבר. לעומתם, 6.1% מהניצולים הגיעו ארצה עוד לפני קום המדינה, ו־30.3% עלו בגל העלייה הגדול בשנים 1951-1948. מגורים ופריסה גאוגרפית <>/BU כ־95% מהניצולים מתגוררים כיום ביישובים עירוניים, מתוכם 42% בערים הגדולות: חיפה (8,000), ירושלים (7,600), תל אביב-יפו (6,500), אשדוד (5,900), נתניה (5,800), פתח תקוה (5,000) ובאר שבע וראשון לציון (כ־4,900 בכל אחת). כ־10% מהניצולים שוהים במוסדות, שיעור הדומה לזה של כלל האוכלוסייה המבוגרת בישראל.

הרחבת ההכרה

מעבר למי ששרדו מחנות וגטאות, הרשות הממשלתית מכירה גם בנפגעי רדיפות ממשטרים משתפי פעולה עם הנאצים - דוגמת תושבי עירק שחוו את הפרהוד ב־1941, ויהודי מרוקו ואלג'יריה שסבלו מהגבלות כלכליות ומרחביות תחת שלטון וישי.