הנשיא הקדיש חלק ניכר מנאומו לסיפורי שכול משפחתיים המצטברים לאורך דורות, ובחר להזכיר משפחות שאיבדו קרובים יותר מפעם אחת. אחת הדוגמאות שהציג הייתה משפחת וספי, ששכלה את האב יואב במלחמת יום הכיפורים, את הבן ארנון בלבנון, ואת הנכד - סרן ארנון בנבניסטי - בעזה. משפחה נוספת שציין היא משפחת תמרי, בה נהרג סמל עומרי תמרי באוקטובר האחרון, לאחר שסבו ואחיו של סבו נפלו אף הם במערכות ישראל. גם סיפורו של סגן יוחאי דוכן הוזכר, שנפל בקרב בנחל עוז, שני עשורים לאחר שאביו נרצח בציר המתפללים.
הרצוג הזכיר את סרן ווסים מחמוד, לוחם דרוזי שנפצע אך חזר לשדה הקרב עד לנפילתו, ואת משפחת בוכשטב, שיגב בנה נרצח בעזה, כחלק משכול מתמשך הכולל את דודו שנהרג בקרב על שיירת הדסה. "משפחות שפקד אותן שכול בין-דורי, רב-דורי. שכול כפול, לעיתים משולש. משפחות שנתנו את הכל, את הכל, ואז - נתנו שוב את הכל", אמר הרצוג.
בנוגע למצב הפנים־ישראלי, קרא הנשיא להנמיך את הלהבות ולמנוע פלגנות. "אני עומד כאן היום, פסע מהמקום בו עשן האסמים הנשרפים נמהל בעשן חורבן הבית לפני אלפיים שנה - וזועק כנגד המשסים, המפלגים, המקטבים ושורפי האסמים: די! די לפלגנות! די לקיטוב! די לשנאה!", אמר. לדבריו, "אסור לנו להביא במו ידינו לחורבן הבית הלאומי שלנו. יש לדור שלנו אחריות היסטורית! אחריות לשמור מכל משמר... על מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית".
כחלק מהמאמץ לשמור על הלכידות, ביקש להוציא את כוחות הביטחון ממעגל המחלוקות. "אני קורא: להוציא את צה"ל מחוץ למחלוקות שקורעות אותנו. להוציא את שב"כ, המשטרה, המוסד, וכל כוחות הביטחון וביטחון הפנים - מחוץ לכל מחלוקת", אמר. הנשיא הביע תודה לחיילי צה"ל, לשוטרים, לאנשי השב"כ והמוסד, ולאנשי הכבאות וההצלה, וציין במיוחד את משפחות אנשי הקבע והמילואים.
בדבריו התייחס הרצוג גם לכמיהה לשלום, תוך הסתייגות ממגמות התכנסות או התבדלות. "מעולם לא רצינו לחיות על חרבנו. השלום היה ויהיה הכמיהה הגדולה ביותר של עמנו ושל מדינתנו. לעולם לא נוותר על הושטת היד לשלום. ובה בעת - לעולם לא נוותר, ולו לרגע, על חובתנו להגן על עצמנו", אמר.
לקראת סיום נאומו, ביקש להותיר תקווה. "אני לא עומד כאן חלילה כנביא חורבן. דווקא משם - מעומק השבר והחורבן - צמחה התשובה הברורה והנחרצת של עם הנצח". הוא חתם בקריאה "להתחייב מחדש לברית הישראלית האמיצה והמשותפת לכולנו", והוסיף: "לתת אמון איש ברעהו, להושיט יד, להתעלות מעל המחלוקות: ולהפוך את הרגע הכואב הזה לרגע מכונן של בניין משותף".