הקונגרס הציוני?

ביום המחרת התכנסו כל הנציגים בעלי זכות ההצבעה באולם ענק הקרוי ע"ש אוסישקין – יליד רוסיה שכיהן כיו"ר קק"ל בשנות ה-20 וה-30 וסייע רבות בהקמת יישובים חדשים בארץ ישראל. החלק השמאלי של האולם, שבו ישבו נציגיהם של ארגונים כמו מרצ, קדימה והיהדות הרפורמית, היה מלא. ארגונים אלה ראויים לציון לשבח על כישרונם במשחק הביורוקרטיה של הדמוקרטיה. יש לחלוק את הכבוד הראוי לתנועת מרצ, שבאמת מקיימת קשר חם עם יהדות התפוצות. מרצ אינה מתעצלת לשלוח את אנשיה ולפתוח סניפים בארצות המרוחקות ביותר שבהן יש ולו קהילה יהודית קטנטונת. לכן, ברשימת נציגי הקונגרס תופסים נציגים מטעמה חלק בלתי פרופורציונלי לגודלה האמיתי של התנועה. מנגד, בחלק הימני של האולם, שם ישבו נציגי הליכוד, ישראל ביתנו, שס, המזרחי ותנועת חירות, נראו מקומות ריקים רבים. לכן, הצד השמאלי יצא וידו על העליונה ברוב ההצבעות. לדוגמה, ההחלטה בנוגע לעידוד היהדות הרפורמית בישראל עברה ברוב של כמה עשרות קולות (מתוך כ-500 מצביעים). ז'אק קופפר דיבר בנאומו על כך שהתיישבות בארץ ישראל מהווה את מהותה של הציונות, ושבלעדיה נמצאת מדינת ישראל בסכנה קיומית, אך הושתק בקריאות "די לכיבוש" ו"שתי מדינות לשני עמים". צד ימין הגיב בקריאות "תתביישו, אתם לא ציונים!". על-רקע תוצאות ההצבעות הקודמות היה ברור שבהצבעה רגילה אין לנו סיכוי, ונוכל להינצל רק בנס. "אם תרצו, אין זו אגדה", קרץ לנו הרצל בן ה-150 מעל גבי כרזה ענקית, לבוש בחליפה ומגבעת שניתן לראות היום רק במאה-שערים. הייתכן שנרשה להחלטה האנטי-ציונית הזו להפוך את כל הקונגרס לחסר משמעות? הייתכן שאנו, הליכודניקים, באמת לא יכולים לעשות דבר בנדון? רבים הביטו במבט אובד עצות במנהיגי המשלחת שלנו, יעקב חגואל ורפאל כהן. ואז, באופן ספונטני, זינקנו כאחד ממקומנו לעזרתו של קופפר, אל הבמה. לצידנו עמדו תומכים מהמזרחי ומחירות. תוך דקה התמלאה הבמה בקרוב למאה נציגים נחושים בדעתם. מה לעשות הלאה? כמובן, לשיר את 'התקווה'. 2,000 שנה הומייה הנפש היהודית אל ירושלים, להיות עם חופשי בארצנו, והיום אתם מציעים לנו להיכבל מרצוננו בשלשלאות? למשמע ההמנון, החלו נציגי מרצ והרפורמים לקום ממקומם באי רצון. נשמעו כמה קריאות - "שימוש בכוח!", "זה לא דמוקרטי!" - אבל בזמן ההמנון קשה שלא לעבור לדום...

ההצעות להחלטות הקונגרס מנוסחות במסגרת ועדות ייעודיות. בקונגרס הנוכחי, שנערך ב־17-15 ביוני וציין 150 שנים להולדת הרצל, התקיימו שמונה ועדות כאלו, שדנו בנושאים כמו הגשמה ציונית, פיתוח מנהיגות ציונית צעירה, והארגון הציוני בתפוצות. אני בחרתי להשתתף בוועדה שדנה במפעל ההתיישבות. בתור נציגה מטעם תנועת הליכוד העולמי (המונהגת על-ידי ח"כ דני דנון), ישבתי לפני הקונגרס ביחד עם שאר נציגי הליכוד מכל רחבי העולם על-מנת לגבש את עמדותינו. בין השאר ניסחנו את הצעת ההחלטה שלנו לגבי מפעל ההתיישבות באופן הבא: "הואיל והמפעל ההתיישבותי תפס מקום מרכזי בתנועה הציונות מאז היווסדה, אנו רואים לנכון להרחיב ולחזק את ההתיישבות בכל חלקי מדינת ישראל גם בעתיד". התווכחנו ארוכות בסוגיית הניסוח – ההצעה שלי לכתוב "בכל חלקי ארץ ישראל" (במקום "מדינת ישראל") נדחתה על-ידי רוב נציגי הליכוד העולמי בגלל החשש שניסוח כזה לא ישיג רוב שיאשר אותו בהצבעת הקונגרס. ניחא, אמרתי לעצמי, זו פשרה שאני מוכנה לקבל למען מימוש המטרה. אך המציאות התעלתה בהרבה על חששותינו הגרועים ביותר: הדבר הראשון ששמענו בישיבה של הוועדה למפעל ההתיישבות היה הצעתם של נציגי 'הברית העולמית של מרצ'. וכך זה נשמע: "הואיל וממשלת ישראל נמצאת בתהליך של הידרדרות היחסים עם נשיא ארה"ב, והואיל ויחסים אלו קריטיים בהיבט של שמירת הקשר החם עם הקהילה היהודית בארה"ב, מחליט הקונגרס הציוני לקרוא לממשלת ישראל לייצב את מערכת היחסים עם הנשיא אובמה ולהמשיך ברוח נאום בר-אילן (שהצהיר על נחיצותה של מדינה פלשתינית), ולתמוך בראש הממשלה בהחלטתו על הקפאת הבנייה בשטחים". לאחר שהצעה זו הוקראה בוועדה, תהה אחד מעמיתיי, עולה מצרפת בשם ז'אק קופפר, אם אנחנו נמצאים בקונגרס הציוני או שמא הוא הגיע בטעות לקונגרס פעילי הפתח. היה זה אות הפתיחה לפריצתה של מהומה כה סוערת, עד שיו"ר הוועדה, דמיטרי שיגליק (נציג הזרוע האמריקנית של תנועת ישראל ביתנו), התפטר בו במקום מתפקידו בהצהירו כי הוא אינו רואה כל אפשרות להציע הצהרה כה אנטי-ציונית להצבעה בקונגרס. ממלא מקומו הצליח לדוג מבין שלל הצעקות מסביב את ההצעה להחליף את המילים "נשיא ארה"ב" במילים "ממשלות ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות", והציע זאת להצבעה. תיקון זה עבר, אך כל ההצעות האחרות, הנוגעות לביטול מוחלט או לפחות לשינוי משמעותי של ההצעה של מרצ, נדחו ברוב של 31 קולות מתוך 60. הסתבר שרוב הנציגים נמנו על תנועות שמאל מוצהרות כגון מרצ ועל ארגונים אמריקנים תומכי אובמה. אנו, נציגי "המיעוט" – כלומר, נציגי ארגונים שנמצאים נכון להיום בקואליציה של ממשלת ישראל - עזבנו, ביחד עם יו"ר הוועדה, את הישיבה לפני תומה, בתקווה שההצעה שהתגבשה בה לא תעבור את ההצבעה הסופית של כל חברי הקונגרס.

כמה ימים לפני הקונגרס הרציתי על אודות הציונות בפני משתתפי תוכנית 'מסע' של הסוכנות. המשתתפים היו צעירים משכילים. על הציונות הם כבר שמעו די הרבה, ועל כן הם ביקשו ממני להסביר להם מהי פוסט-ציונות. הנה מה שסיפרתי: הפוסט-ציונות הוא בשום פנים ואופן לא סופה של הציונות. המילה "פוסט" משמעותה "אחרי", אך לא "במקום". בכלכלה אנו מדברים על התקופה הפוסט-תעשייתית, המבוססת על הישגי התיעוש. בפילוסופיה ובאמנות אנו מדברים על הפוסט-מודרניזם, שמשתמש בהישגי המודרניזם. באותו אופן אפשר להתייחס לתנועת הציונות, שהשיגה רבות מהמטרות שהציבה לעצמה: הקמת מדינה עצמאית ובת-קיימא, שאספה לתוכה יהודים ממדינות שונות ומדברת עברית. עד לשנות ה-70, כשמלחמות בלתי פוסקות איימו על קיומה של מדינת ישראל, לא היה זמן לדון בסוגיות היסוד של הציונות. היום, לעומת זאת, משהפכה ישראל למדינה אטרקטיבית עם כלכלה מפותחת וצבא מתקדם, יש לנתח ולנסח את מטרותינו מחדש, על בסיס מה שהושג עד כה. אמנם, נכון שיש השואפים להטיל רפש בהישגי העבר ולהרוס את מה שהושג – לכאורה בשביל לשפרו, אך למעשה למען העונג שבהרס עצמו. היום, לאחר הקונגרס, הייתי מוסיפה להרצאה זו עוד נקודה אחת: לעתים קרובות מדי אלה הזוכים לתואר "פוסט ציונים" בפי אמצעי התקשורת והאקדמיה הם אנטי ציונים. זהו היהודי הגלותי הטיפוסי (גם אם הוריו גדלו ברמת-אביב), שכמו לפני מאה שנים מתכחש לאחיו "הלא פרוגרסיביים" ואף רודף אותם. אז, לפני מאה שנים, היו אלה יהודים צרפתים או גרמנים בני דת משה שהתייחסו בזלזול ליהודים המהגרים מעיירות מערב אירופה, המסרבים לגלח את זקנם או לשנות את שמם היהודי. היום אלה יהודים מהארץ ומחו"ל המנסים לשכנע את אחיהם גסי הרוח לא להתווכח עם הפריץ האמריקני ולשכוח מרעיון הארץ המובטחת - מיהודה ומהשומרון.