כמו בכל שנה הנה זה מגיע. שלושת השבועות, תשעת הימים, שבוע שחל בו, תשעה באב. איך לא חשבו על זה שזה יוצא דווקא בחופש הגדול? בלי מוזיקה, בלי שמחה בציבור. איך עושים לנו את זה דווקא בחופש. תשעה ימים בלי בריכה! זה חופש זה? הרומאים האלו גם כן, למה הם לא יכלו להחריב את בית המקדש בימי הספירה? היינו חוסכים קצת עצב.
האמת היא, למה בכלל להיות עצובים. מה רע לנו בלי בית מקדש? חיי התורה פורחים בעיר ובכפר, כל בית עשירי זה בית כנסת וכל קצין שני הוא דתי. מה רע. מי צריך בית מקדש?
בירידה מירושלים היה פקק. 'עומס תנועה' הם קוראים לזה ברדיו. הם חושבים שככה הייאוש נעשה יותר נוח. מה זה הפקק הזה ולמה יש כל-כך הרבה ניידות משטרה? אנשים הולכים ברגל לירושלים על כביש מספר 1, לא יאומן. למה כולם עם אותה חולצה? מה כתוב שם? "גלעד עדיין חי", אה, זו הצעדה לירושלים של משפחת שליט ותומכיה. 'צעדת המוות' קראו לזה בעיתונים.
באמת, עם כל הכבוד לכאב ולצער הנוראיים, למה יש כזה קמפיין אגרסיבי לשחרר מחבלים ורוצחים? מסכנים הצועדים. הם לא יודעים שמנצלים את הרגש שלהם למטרה איומה. טוב, לפחות להם יש כוונות טובות. למה הם לא נושאים כרזות שאומרות "לרסק את עזה עד לשחרור גלעד", "לסגור את המים והחשמל של עזה עד לשחרור גלעד". ברור, כרזות כאלו לא ימומנו על-ידי הארגונים שעומדים מאחורי הקמפיין הזה...
לו רק היה לנו בית מקדש. היינו באים בדחילו ורחימו לכהן הגדול, ואומרים לו: "אישי כהן גדול, משביעים אנו בך ובכבוד הבית הגדול והקדוש, שאל נא באורים ובתומים איפה נמצא גלעד שליט?" והכהן הגדול היה מטהר עצמו בקדושה ובטהרה, עוצם עיניו ביראה ובאימה ושואל באורים ובתומים בקול רוטט: "היכן הוא גלעד שליט?" והאותיות היו אז מאירות אט-אט: "גימ"ל, למ"ד, עי"ן, דל"ת, חי"ת, יו"ד..." - "גלעד חי! גלעד עדיין חי!" הייתה עוברת לה במהירות השמועה בכל ישראל. "שקט! דממה!", היסה ראש הסנהדרין את הקהל הרב. לפתע פקח הכהן הגדול את עיניו ואמר בקולו השקט: "אני מבקש שרק הרמטכ"ל יישאר אתי". ויצאו כולם בחרדת קודש ונותרו אך הכהן הגדול והרמטכ"ל לבדם, ולא היה איש עימם בהיוודע מקום שביו של גלעד.
הלוחמים היו יגעים ומאובקים. אי-אפשר היה לזהות בחושך מי הוא מי. כולם עם פנים צבועות וזיעה ניגרת. מרחוק נשמע קולו של המואזין המשכים לפנות שחר. הם הלכו בצעדים חרישיים אך מהירים. "אוי, אוי", נאנק אלישע המפק"צ מכאבים איומים על האלונקה. "אל תדאג קודקוד, אנחנו תכף מגיעים לגדר המערכת", עודד אותו דמלאו הצלף שהחזיק את האלונקה לבדו מלפנים. מטרים ספורים מאחוריהם החזיקו החיילים את האלונקה השנייה. גילי הסמל ניגש אליה ולחש: "שמעת גלעד? תיכף מגיעים לגדר!", גלעד חייך ובקול חלוש ונבוך ענה: "חבר'ה, אתם אדירים! לא האמנתי שתמצאו אותי"... בוריס החובש שהיה לצדו ענה לו מיד: "בחייך אחי. עזוב אותך. בלי הכהן הגדול, בחיים לא היינו מוצאים אותך...".