צחי צח לא מלוכלך

שר בכיר בליכוד מעריך שאם ניתן להעלות על הדעת את צירופה של קדימה – וכרגע לא מתנהלים מגעים – הדבק היחיד שיכול לחבר את שתי המפלגות יחד הוא צחי הנגבי. לדבריו, קיים משבר אמון טוטאלי בין שתי המפלגות. גם נתניהו וגם לבני חוששים מתרגילים. המשא-ומתן עם מופז, שהיה עשוי להביא לפרישה של השבעה, לא מתקדם כי אין אמון. נתניהו לא סומך על מופז, שכבר הספיק לזגזג בעבר, ומופז חושש שנתניהו יפתה אותו לפרוש וישאיר אותו ללא כלום. בקדימה ובליכוד סומכים רק על הנגבי. אם יצליח לבשל את הסכם האחדות, יש מצב שזו תצא לפועל. התסריט, אם כן, הוא שהנגבי – שוב, בהנחה שיצא ללא קלון – ילחץ על לבני להצטרף לקואליציה. הוא כבר שחרר רמז שקוף במסיבת העיתונאים שלו, כשהצהיר שיו"ר קדימה מעוניינת בממשלת אחדות. נו באמת. לבני רוצה רוטציה שאותה לא תקבל, או לכל הפחות ממשלה על בסיס שוויוני (שאינה מבוססת על מפלגות המחנה הלאומי), וגם אותה לא תקבל. אבל הנגבי, כבר אמרנו, אינו מופז. הוא יכול לכופף לה את היד. ואם לא תסכים, מעמדו בקדימה אך ישתפר. הוא יוכל להקדים את ההתמודדות על ראשות המפלגה בטענה שלא התכוון, אבל המציאות השתנתה ואין מנוס. לא סביר שהנגבי ינצל את חוק מופז ויפרוש עם סיעה של שבעה. לעמוד בראש סיעה קטנה זו נפילה מבחינתו, וההנחה הרווחת היא שאין בכוונתו לחזור לליכוד. עקרונית, יש לציין, הוא יכול. בליכוד אין דין אחד לאלה שפרשו לקדימה. השטח והפעילים זועמים על אלה שעזבו בטריקת דלת. על לבני. על רוני בר-און שתוקף את נתניהו ואת הליכוד מעל כל במה אפשרית. על מופז ששיגר מכתב למתפקדי הליכוד ובו טען "את הבית לא עוזבים", ובו ביום הודיע על החלטתו לעבור לקדימה. הנגבי, יעקב אדרי וגדעון עזרא נהנים מיחס אחר, סלחני יותר. הם השאירו דלת פתוחה. שומרים על קשר עם חברי מרכז. כשהנגבי עזב, הוא גם עשה ג'סטה והתפטר מהכנסת. המנדט שלי, הסביר, שייך לליכוד. בתור מי ששימש שנים יו"ר מרכז הליכוד, צבר הנגבי אהדה בקרב חברי המרכז. הוא אף אינו נתפס כמי ששבר שמאלה כמו לבני. צחי, אומרים חברי מרכז, עזב משתי סיבות. הוא חשב שהפרקליטות תנהג בו ביתר עדינות אם יעבור שמאלה. והעיקר, הוא סמך על אריק שרון בעיניים עצומות. אלמלא שרון, לא היה הולך לקדימה. הוא ימינה מלבני וימינה מדן מרידור שמכהן היום כשר מטעם הליכוד. בתוך ממשלת שרון התנגד להינתקות, ושלא לציטוט הביע לאחרונה תמיכה, בסיורים שערך, בהשארת יישובים דוגמת מגרון על-כנם. גם בתוך הסיעה מעריכים שהנגבי, לו היה רוצה, יכול היה להיבחר בליכוד, אבל סיכוייו בליכוד גרועים מסיכוייו בקדימה. המקומות בצמרת תפוסים. אם יתמודד בפריימריז, יזכירו לו בכל זאת את המעבר לקדימה, ואילו בקדימה מצבו מצוין. בפריימריז נבחר למקום הרביעי. כעת הוא משמש יו"ר ועדת המפלגה, גוף שקובע רבות. בקדימה הוא יכול להיות מספר שתיים ולנהל את המפלגה מאחורי הקלעים. השאלה אם יתמודד על ראשות המפלגה פתוחה. הוא אהוד במערכת הפוליטית, אבל לא סוחף קולות. את השמאל שמביאה לבני הוא לא יביא, ובקרב מצביעי המרכז הפרשיות המשפטיות שלו עשויות להפריע. עם זאת, בקדימה אין מבחר גדול של מועמדים לתפקיד היו"ר, אז הכול פתוח. אם כן, לא כצעקתה. רעידת אדמה לא הייתה כאן. עם זאת, ישנה סבירות מסוימת לכניסת קדימה לממשלה, אם הנגבי יצא ללא קלון. התשובות באוקטובר, עם פתיחת מושב החורף.

האופציה הראשונה היא זו שהנגבי חושש ממנה ושאותה ניסה למנוע באמצעות המסרים שהעביר בתחילת השבוע שעבר. הפרקליטות תגיש ערעור על זיכויו של הנגבי. תשובת בית המשפט העליון לא תגיע לפני דצמבר, והכול יידחה עד אז. אופציה שנייה היא שבית המשפט יטיל על הנגבי קלון והוא יאלץ לפרוש מהכנסת. האופציה השלישית והמעניינת היא שהנגבי יֵצא ללא קלון. על חיים רמון לא הטיל בית המשפט קלון, אך בסופו של דבר הוא התפטר מהכנסת. אלא שבין רמון להנגבי מספר הבדלים. 'התנועה לאיכות השלטון' תפעל, מן הסתם, לחסום את דרכו של הנגבי, אך השפעתה שונה מזו של ארגוני הנשים שהתייצבו נגד רמון. ב-2003 עתרה התנועה נגד מינויו של הנגבי לשר לביטחון פנים בשל מעורבותו במספר פרשות. בג"צ דחה את העתירה. אשר לרמון, אולמרט יכול היה למנות אותו לתפקיד ביצועי בממשלה, אך הוא העדיף שלא לקחת סיכון. אולמרט, בל נשכח, התגורר בבית שקירותיו עשויים זכוכית, ולבסוף הזכוכיות אכן התנפצו בפניו. בכירים במערכת הפוליטית שאיתם שוחחתי בנושא מעריכים שהנגבי – בהנחה שיצא ללא קלון – יוכל לשמש שר. אולי לא שר המשפטים או שר לביטחון פנים, אבל לא חסרים תיקים אם העבודה תפרוש. בטווח הפוליטי המיידי, חזרתו של הנגבי בהילוך מלא מאיימת על שניים: אהוד ברק ושאול מופז. על ברק, משום שהסבירות שקדימה תיכנס לממשלה כשהעבודה עדיין בפנים אינה גבוהה, וזאת משתי סיבות. נתניהו לא יוכל להרשות לעצמו להנהיג לטווח ארוך ממשלת ליכוד-קדימה-עבודה, שכן ממשלה כזו נוגדת לחלוטין את המנדט שקיבל. אם יכניס את לבני, יצטרך להוציא את ברק, כפי ששרון הוציא את שינוי כשהכניס ערב ההינתקות את העבודה. הוא לא יכול היה להנהיג ממשלת ליכוד-שינוי-עבודה, כמו שחלם טומי לפיד. הסיבה הנוספת לדחיקת העבודה היא שבכירי קדימה צריכים תיקים. כל התסריטים שלפיהם ליברמן יזוז לאוצר, שטייניץ לחינוך, סער למשפטים, נאמן ילך הביתה והנה יש מקום לציפי לבני הם הזויים לחלוטין. ולא רק משום שנתניהו לא יפקיד את משרד האוצר בידי מי שלא סר למרותו באופן מוחלט. עם כל הכבוד ללבני, היא לא לבדה. לצדה יש מי שמתגעגע הרבה יותר ממנה לשולחן הממשלה, כי היא לפחות יו"ר האופוזיציה ואילו שרי קדימה לשעבר הפכו לח"כים מן המניין. לכן, ברק ולבני יכולים לדבר עד הבחירות הבאות על הצורך לשבת ביחד, אך קואליציה ליכוד-קדימה-עבודה אינה על הפרק. לברק שמורה כמובן האפשרות שעליה מרבים לדבר לאחרונה – האפשרות להישאר בתפקידו בתור מינוי אישי של ראש הממשלה, כשסיעתו בחוץ. אך זה סיפור אחר. שאול מופז מאוים אף יותר מברק, בין אם הוא מפנים את האיום ובין אם עדיין לא. זה חודשים שבקבוצת הח"כים בקדימה שמוגדרת כמחנה שלו מחכים בכיליון עיניים להכרעת דינו של הנגבי. באגף הימני של קדימה רואים בהנגבי מועמד שעדיף על מופז מכל הבחינות. "מופז הפך ללא רלוונטי", אמרו לי שני ח"כים מהקבוצה. ח"כ אחר, התומך בלבני, הביע שביעות רצון מהבטחתו של הנגבי שלא להתמודד מולה בקרוב, אך גם הוא ציין: "אם צחי יוצא ללא קלון, הוא גמר את מופז". במידה שיפנים את הסכנה, ייתכן שמופז ינסה להאיץ מהלכים בקדימה, ויתבע שוב להקדים את הפריימריז כשאיום הפרישה ברקע. אבל השאלה היא אם נשארו לו חיילים.

ביום שני שעבר, כשכינס את מסיבת העיתונאים, השקיע הנגבי את מרב מאמציו על-מנת שלא להכעיס את המערכת המשפטית. גם אם יש להנגבי בטן מלאה נגדה (ומן הסתם יש לו), את ההתחשבנות הוא דוחה למועד בו ישתחרר סופית מציפורניה. אגב, גם בהיותו שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה הוא ניהל כלפי המערכת המשפטית מדיניות מפויסת, כך שזו, כפי שהסתבר בדיעבד, הרוויחה מהדחתו של יעקב נאמן, גם אם זיכויו של נאמן לאחר מכן פגע ביוקרתה. מחדר ועדת החוץ והביטחון שבו כינס את מסיבת העיתונאים שיגר הנגבי מסרים מפייסים ומרגיעים, והקפיד שלא לציין את כישלונה של הפרקליטות אשר לא קיבלה את מבוקשה, שכן הוא לא הורשע במרמה ובהפרת אמונים בגין המינויים הפוליטיים. שלושה מסרים שיגר הנגבי לפרקליטות בפרט ולמערכת המשפט בכלל. הראשון, 'כולם הרוויחו'. כלומר, גם אני גם אתם. השני, 'אני את העונש שלי כבר קיבלתי'. מ-2006, התלונן מול המצלמות, הוא אינו יכול לכהן כשר בממשלה, למרות שהכשיר את עצמו לקחת חלק בקבלת ההחלטות ולמרות היותו בעל השפעה במפלגה. אכן, מאז עבר לקדימה, צופה הנגבי על שולחן הממשלה כפי שצפה משה רבינו על הארץ המובטחת. "בעיניך תראה ובשעריה לא תבוא". זו הייתה לשון תחינה. חטפתי, עוכבתי, די, תנו לי לחזור למסלול שנחסם בפניי. המסר השלישי שהשמיע היה 'איני מסוכן'. הנגבי הודיע שאין בכוונתו להתמודד בקדנציה הנוכחית על ראשות קדימה מול ציפי לבני. מסר מרגיע ומרדים במקצת כלפי המערכת המשפטית. אל תרדפו אותי. אל תקבעו לי קלון ואל תערערו על הזיכוי שלי בתיק המינויים הפוליטיים. איני מסוכן. אני לא הולך להיות ראש ממשלה. רק שר. המסר כוון לא רק למערכת הפוליטית, אלא גם לאמצעי התקשורת שנתפסים כתומכים בלבני, ובראשם 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2. מהן אכן תוכניותיו של הנגבי? מהן האפשרויות העומדות בפניו, וכיצד ישפיע זיכויו על המערכת הפוליטית? האם עבר תפנית רעיונית, בדומה ללבני, או שניתן למתג אותו כאיש מרכז-ימין? ועוד שאלה: בהנחה שבית המשפט לא יטיל עליו קלון, האם יתמודד הנגבי על ראשות קדימה? כידוע, הבטחות שלא להתמודד כתובות על קרח שנמס לא רק בחום הקיץ, אלא גם בחורפים ירושלמיים צוננים. הוא אמר שלא יתמודד? אז אמר. במידת הצורך, תמיד יוכל לטעון שהמציאות השתנתה, והמציאות אצלנו דינמית ומספקת תירוצים בשפע. . קודם כול, יש לחכות לאוקטובר. רק אז יחליט בית המשפט אם עברת עדות השקר שבה הורשע הנגבי היא עברה שיש עמה קלון, שכן עד כמה שניתן להבין, אין מדובר בשקר על דוכן העדים, אלא באמירת חלק מהאמת. נשאיר לפרשנים המשפטיים את התחזיות אם יֵצא הנגבי נקי או שיודבק לו הקלון, ונבדוק את כל האופציות.