לכתבי הרכב - ובמיוחד הבינוניים שבהם, שאינם מבינים הרבה בתחום המוטוריקה ונוהגים כאחרון האזרחים (ואף גרוע ממנו, כי לפעמים אין להם רכב פרטי והם חיים על דיאטה של מכוניות מבחן...) - משתלם מאוד להצטרף לחבורת כתבי החצר של היבואנים הבכירים.
בתמורה לעבודתם הצמודה עם היחצ"נים, הם מתוגמלים ביחס מועדף. הם מקבלים חינם כרטיסי ביזנס-קלאס לחו"ל כדי להשתתף בהשקות דגמים חדשים, ומוחזקים שם במלונות פאר. הם הראשונים לדעת על שיווקו של דגם חדש, וגם הראשונים לקבל אותו לנסיעת מבחן בארצנו.
לנוכח רקמת יחסים חמימה והדוקה זו, לא מפתיע שכתבים אלו נוקטים אתיקה עיתונאית מיוחדת במינה. הם לא יודו, חלילה, בקיומו של דגם חדש, עד שאדונם, כלומר ברון הייבוא - לא ייפטר ממלאי הדגמים הקודמים הנמצאים במחסניו. לחילופין, היבואן יכול להמשיך לייבא ארצה את הדגם הקודם, המיושן, כדי ליהנות ממחיר מציאה שיציע לו היצרן. הוא יודע היטב שכתב החצר לא יביך את אדונו, ויחריש כאשר ברון הייבוא ימכור דגמים שיצאו כבר מפס הייצור - כחדשים.
מאליו מובן שכתב-חצר נאמן, היודע כי ייעודו האמיתי הוא אספקת פרסום לעיתון/מגזין/אתר האינטרנט שבו הוא מועסק, לא יתמה מדוע דגמים מיושנים אינם נמכרים בהנחה משמעותית, כמקובל בחו"ל.
לפותים זה בזה
השיטה המקובלת במדיה העברית - לפיה כתיבה על רכב נועדה, לפני הכול, לספק פרסום - נוחה לשלושת הצדדים. היא נוחה לברוני הייבוא (לרבות מעצמת הליסינג); היא משתלמת לכתבי החצר עצמם, שהחומר הפרסומי מהיבואנים מקל על עבודתם; ומובן שהיא חיובית למערכות העיתונים, המגזינים, אתרי האינטרנט וערוצי הטלוויזיה, שבתמורה לגישתם המתחשבת והאדיבה מקבלים מהיבואנים פרס ברמותן של פרסומות.
כתוצאה ממערכת יחסים משולשת זו, שעיוותיה התמסדו כהוג,: עיתונות הרכב אינה מתקוממת על כל אותן מכוניות זולות וחסכוניות או דגמים חדשים שאינם זוכים להגיע ארצה משום ששיווקם אינו משתלם דיו ליבואן.
אין מבחני דרכים השוואתיים של ממש. אין מבחני דרכים לטווח ארוך - במשך שנה או 100-50 אלף ק"מ, שבתומם מפרקים את חלקי מכונית המבחן לצורך בדיקת הבלאי, כמקובל ברחבי הלא-ישראל.
אין אפילו השוואה בין נתוני צריכת הדלק התיאורטיים שהיבואן מנופף בהם, לבין הנתונים בפועל.
והחוט המשולש הזה, לא במהרה יינתק.