"אני לבד מבחירה": האם רווקות זו מחלה?

קפלן אינו היחיד שמבקש הורות משותפת ללא זוגיות. אתר האינטרנט b-parent.com, שפעל במשך שלוש שנים עד לסגירתו מסיבות אישיות לפני שנתיים, היה אתר שנועד למטרות שידוך בין רווקים שמעוניינים בילדים ולא בזוגיות. באתר היו רשומים בזמנו יותר מ־1,500 איש, 60 אחוז מתוכם רווקות או גרושות ללא ילדים בגיל 40-30 שמעדיפות את הדרך הזו על פני בנק הזרע, כי כך ניתנת לילד דמות אבהית מוגדרת. הגברים שהיו רשומים באתר נעו בין הגילים 30 עד 48. לאנשים הללו קיימת חלופה נוספת - פונדקאות. החוק בישראל לא מאפשר פונדקאות מקומית, אך חברת תמוז - פונדקאות בינלאומית הצליחה לעקוף זאת בדרך יעילה למדי. ההפריה המעבדית בין זרע לביצית נעשית בארצות הברית והאם הפונדקאית מהודו. את החברה מנהל דורון ממט, שאף כיכב לאחרונה בסרט הדוקומנטרי של ציפי בראנד־פרנק "גוגל בייבי". ממט מספר שמתוך 70 מקרים שמטופלים על-ידי החברה שלו בימים אלה, עשרה הם גברים רווקים ושש הן נשים רווקות (השאר הם זוגות חד מיניים או זוגות נשואים שמטעמים רפואיים נדרשים לפונדקאות). ממט סבור שבמקרה של הפונים לתמוז לא מדובר בבחירה להיות רווק, אלא באנשים שפשוט לא מצאו זוגיות. בניגוד לאחרים, ממט לא סבור שרווקים ורווקת זוכים ליחס לא טוב מצד החברה, להפך. "אני נתקל ברווקים וברווקות שמבקשים להיות הורים, והחברה הישראלית מאוד לוחצת ומעודדת ילודה. באופן אישי אני חושב שאם אדם מגיע למסקנה שהוא לא מצליח למצוא זוגיות, אין סיבה שיוותר על החלק של ההורות. זה נהדר בעיני". מהניסיון שלך יש לכך השלכות על הילדים? "אף אחד בעולם לא עושה ילדים בשביל הילדים, כולם עושים ילדים בגלל שהם רוצים ילדים. האנשים שפונים אלי הם כאלו שבוחרים לעשות ילדים בצורה מושכלת, אקטיבית ובהמון השקעה כספית ונפשית. הסיכוי שלהם להיות הורים טובים הוא גדול מאוד. אז אם יש השלכות, הן רק חיוביות". ממט מצביע על תופעה מעניינת אחרת בהקשר זה: ההורות של רווקים או רווקות גורמת לשחרור גדול מבחינתם. הוא מסביר: "חלק גדול מבועת הלחץ שמופעלת על הרווקים מהסביבה וגם הלחץ העצמי של השעון הביולוגי המתקתק משתחררת עם המעבר שלהם לחד-הוריות. פתאום הזמן נמצא שוב בידיהם והם יכולים לחיות את חייהם בקצב שלהם". עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה, טוענת שאחת הטעויות הנפוצות היא לראות בדרמה של המהפכה המשפחתית טרנד חולף. "המחשבה הזו נובעת מחוסר הבנה שמדובר בתהליך חברתי ממושך שאין ממנו דרך חזרה. בד-בבד עם עליית תוחלת החיים של האוכלוסיה העולמית מתפתח גם המדע ואיתו הטכנולוגיה שעוסקת בתחום הפריון. החברה האנושית בשנים האחרונות הופכת להיות חברה אינדיבידואליסטית, ששמה את הדגש על איכות חיי הפרט ועל כך שיש לעשות הכל כדי להיטיב אותם. חלק מהתהליך הזה הוא הבחירה החופשית, החירות לבחור את צורתו של התא המשפחתי".

ניסיון להתחקות אחרי יחסי הציבור הרעים שמהם סובלת אופציית הרווקות הוביל לדורי לוי, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי וזוגי מוסמך. הוא מכנה אותה "מחלת הרווקות". לוי לא מסתיר את העובדה שהגישה שלו היא שמרנית, ובכל זאת מתעקש לטעון ש"רווקות נצחית היא דבר נורא. גם אני הייתי חולה במחלת הרווקות עד גיל 42. אני מכיר את המסיבות, את השמחה של לצאת מבר עם עשרה מספרי טלפון, את תחושת העוד ועוד הבלתי נגמרת. אנחנו חיים בחברה עם שפע בכל התחומים וזה גם מביא לרצון לא להתחייב. אבל אני לא מאמין שאנשים באמת נהנים מהרווקות לאורך זמן. אני אומר לך את זה בין השאר מניסיון אישי. אני חושב שמחלת הרווקות גורמת סבל בסופו של דבר. אני באופן אישי חושב שרווקים שחולים במחלת הרווקות מפספסים משהו שהטבע נתן לנו כאופציה. זה אולי נשמע מסורתי וקלישאתי, אבל אני מאמין בזה בכל לבי".

אתה מוצא הבדל בין נשים לגברים שלוקים ב"מחלת הרווקות", כמו שאתה קורא לה?

"כן, אצל גברים יש היסטוריה ארוכה יותר של רווקוּת ולכן אולי יותר קל להם. אבל לאחרונה נשים מצמצמות את הפער ואני נתקל בנשים רבות שמאמצות את הגישה הגברית של 'יש זמן, למה להתחייב?'. מבחינות מסוימות, נשים הן במצב קשה יותר, כי אם הן כן ירצו פעם לתקן את זה, זה יהיה קשה יותר. מעבר לעניין הפוריות שמוגבלת בגיל, בגיל מבוגר יותר גם אין סבים וסבתות שמסייעים בגידול הילדים וקשה יותר להיכנס לקשר זוגי".

אתה לא חושב שהעמדה שלך שיפוטית מדי? שהיא קובעת מציאות ולא רק מנתחת אותה?

"אני יודע שזה שיפוטי, אבל אני בכוונה אומר את זה בצורה קיצונית. אני קורא לזה 'מחלה' כי אני מבחין בסבל שנובע מהתופעה הזו. אני יודע שיש הרבה אנשים שאומרים שהם רווקים מרצון, שכיף להם וטוב להם, אבל מה שאני רואה זה הרבה אנשים שבוחרים באורח חיים שבו הם לא מאושרים. לכן האמירה הביקורתית. זה לא דבר שיאהבו אותו, אבל עדיין חשוב לי לומר אותו". כפי שדורי לוי מאבחן, התגובות לנשים רווקות אכן חמורות יותר. בעוד רווקים נתפסים לפעמים כפרועים או כסתם פחדנים, נשים רווקות נתפסות כעריריות, מוזרות, מאכילות חתולים או המעליב מכל - "היא צריכה זין שירגיע אותה". כי ברור מאליו שהרווקה היא ממורמרת ועוד יותר ברור מאליו שהמרמור נובע מהיעדר זין. וזה ממש לא עניין של זהות מינית. רותם ליאור, רווקה בת 30 שכותבת על כך טור מוצלח ב־ynet, מזכירה עוד כמה משמות התואר שמצמידים לה: "מסכנה, כוניפה, בודדה, שקרנית, לסבית, פמיניסטית עם שיער גוף מיותר, פחדנית". ולמה היא רווקה? "זה פשוט בטבע שלי. אני מעדיפה סימני שאלה על סימני קריאה, תשוקה על סטטיסטיקה, חופש על מסגרת, פרטיות על חיכוך מתמיד, רומנטיקה על ביטחון. האם מאמינים לי? כשמכירים אותי אז כן. המקום היחיד שבו לא מאמינים לי זה האינטרנט".

אולי שורש ההתייחסות השלילית כלפי רווקים מסתתר בתוך המשפט הזה של הפסיכולוג לוי: "המחלה החברתית הזאת משפיעה על כולנו, גם על הנשואים". ייתכן שהיחס השלילי לרווקים נובע מהאיום שהם מהווים על נשואים ונשואות. רווקים רבים, בעיקר הזכרים שבהם, מספרים על גילויי קנאה מצד חבריהם הנשואים, כאלה שבדרך כלל נאמרים בלחישה, הרחק מאוזנה של האשה. חלקם גם מספרים על חוסר חיבה מופגן כלפיהם מצד האשה של החבר. לא פלא - הם למעשה מציגים מצב קבוע של אלטרנטיבה לתא המשפחתי הקלאסי. לוי לא מכחיש את העובדה שרווקים מהווים איום על מוסד הנישואים ומסביר: "החברה שלנו בנויה על נהנתנות, והרבה פעמים אנשים נשואים כורעים תחת העול וקשה להם לראות את ההנאה בחיים שבחרו. הרווקים מציגים את האופציה האחרת, גם אם אינה נכונה. יש בנו גם הרבה יצריות שאנחנו לא תמיד יודעים לתת לה מענה. בגידות זה נושא שמאוד מאיים על הנישואים, ורווקים מייצגים גם את האופציה הזו". נדבך מאיים נוסף ברווקות הוא האיום על ההגמוניה. נישואים הם הרי כלי מצוין למשטור. בספר "להתחתן" (כנרת זמורה ביתן), שיצא לאחרונה בעברית, מנתחת אליזבט גילברט את שליטת הממשל באמצעות נישואים: "החשיבות היחידה של נישואים נובעת מהעובדה ששני אנשים התאחדו והפיקו משהו מהאיחוד הזה (ילדים, רכוש, עסקים, חובות), וכל הדברים האלו דורשים ניהול כדי שהחברה האזרחית תוכל להתקדם בצורה שיטתית, וממשלות לא ייתקעו עם העסק המלוכלך של גידול תינוקות נטושים או תמיכה ברווקים פושטי רגל". ואכן, נישואים מעוגנים היטב בשיטה הכלכלית, בצורת "דיבידנדים" שניתַנים עליהם: מס הכנסה נותן נקודת זיכוי על זוג נשוי או ידוע בציבור שעורך את תיאום המס שלו בתיק משותף (לצורך השוואה, גם על תואר אקדמי מקבלים נקודת זיכוי); ובביטוח לאומי עקרות בית נשואות זכאיות לפטור מתשלום. סברה אחרת שנשמעה על-ידי אחד הרווקים שהתראיינו לכתבה - שוב, בעילום שם - היא ש"מבחינה כלכלית לגופים רבים יש אינטרס שתתחתן, אז כל הכלכלה מנווטת אותך אל עבר הבחירה הזו. הרי חתונה זה האירוע שמוציאים עליו הכי הרבה כסף, אז בערכים כלכליים מדובר באירוע הכי חשוב בחיים של בן אדם. משם ממשיכים לקניית בית, מכונית, נסיעה לחופשות משותפות, שלא לדבר על כמות הכסף שמוציאים על ילדים. לדעתי, מהבחינה הזו רווקות מאיימת על הבורגנות. כשאתה נשוי אתה עובר לבילויים בורגניים יותר ומסתדר איכשהו באורח חיים בורגני. אנשים רווקים חותרים תחת זה ומהווים איום". במאמר שכתבו הסוציולוגים שי רודין ועוז אלמוג בשיתוף עם דוד פז תחת הכותרת "רווקות ללא ילדים בישראל" הם דווקא טוענים את ההפך: "מומחים מצביעים על גילויי אגוצנטריות ונהנתנות בקרב חלק מבני הדור החילוני הצעיר - לרוב, אלה שנולדו עם כפית כסף בפה. הקמת תא משפחתי כרוכה בוויתורים לא מעטים, וצעירים רבים אינם ששים לוותר למענה על החופש והנאות החיים. אי לכך הם מתקשים לפתח מערכות יחסים עמוקות ויציבות הכרוכות בנתינה ובהשקעה".

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שכ־104 אלף משפחות, שהן שישה אחוזים מכלל המשפחות בישראל, הן חד-הוריות עם ילדים עד גיל 17. לצורך השוואה, איטליה וספרד עומדות על אחוז זהה, בארצות הברית מדובר ב־14 אחוז. בישראל מספר האמהות החד-הוריות הרווקות גדל מ־8.4 אלף בשנת 2000 ל־13.7 אלף בשנת 2008. גידול של 63 אחוז. עוד נתון מעניין הוא שב־93 אחוז מהמשפחות החד-הוריות שיש בהן ילדים עד גיל 17, ההורה הוא אשה. ולגבי רווקים: כ־42 אחוז מהגברים בגיל 15 ומעלה הם פנויים (רווקים, גרושים או אלמנים), ורובם - 83 אחוז - הם רווקים. הנשים עומדות על 45 אחוז פנויות, ו־60 אחוז מהן רווקות. בראש מוקיעי הרווקים ובעיקר הרווקות שאינן מעוניינות בילדים ניצב פרופ' שלמה משיח, מייסד וראש היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים אסותא. כך הוא אמר בראיון לעיתון הארץ לפני חמש שנים: "מתוך כל עשר נשים שבחרו לא להביא ילדים, תשע הן מעוותות, נרקיסיסטיות, אנוכיות בצורה קיצונית, משהו לא תקין אצלן". הבלוגרית דבורית שרגל, רווקה אידיאולוגית וסרבנית לידה נחרצת, התייחסה אל דבריו של פרופ' משיח במאמר שהופיע במגזין המנוח "עלמה" זמן קצר אחרי הראיון איתו. כך היא כתבה שם: "מבחינתי, השקט שבו מתנהלים חיי הוא האושר הכי גדול שיש לי, מצב קיומי נבחר וסטטי שלא הייתי רוצה להחליף בשום מצב אחר... אין לי שום צורך לחלוק את הזמן הקצוב שלי פה עם עוד אנשים באופן רציף. כלומר מדי פעם, פה ושם, למשך כמה שעות, רצוי ספורות, זה בסדר ואפילו רצוי, אבל לא יותר מזה, ממש לא. אם הייתי צריכה לחלוק את חיי עם מישהו או עם משהו, הייתי קמלה במהירות". שרגל, שסירבה להתראיין לכתבה או לומר מה גילה, חושפת באותו מאמר את שלל התגובות שהיא מקבלת נוכח העובדה שהיא רווקה: "תגידו, בטח, היא לא יכולה, אף אחד לא רוצה להתחתן איתה, זה למה המציאה לעצמה מין תפיסת חיים שכזאת, מין אידיאולוגיה תמוהה כדי להסתיר את מגרעותיה ונכויותיה הרגשיות". מה קורה כאשר הרצון לילדים מופיע, אבל לא מוצמד בהכרח לרצון להימצא בזוגיות? יגאל קפלן, בן 50, מצא לכך את התשובה המושלמת מבחינתו. הוא לא היה מעוניין להיות בתוך מערכת זוגית, אבל הרגיש רצון עז להיות הורה. אז הוא חיפש מישהי שתהיה אם ילדיו, אבל לא בת זוגו. הוא מצא כזו והיום הם הורים לילד בן ארבע. וזהו. הם חתמו על חוזה משפטי שמסדיר את כל עניין ההורות והאחריות, וכל אחד מהם חי את חייו, פרט לנקודות ההשקה שגידול הילד המשותף מזמן. "בשלב מסוים הבנתי שכל הנושא של זוגיות הוא בעייתי כי הוא מורכב משלושה דברים שצריך לטפל בהם כל אחד בנפרד - סקס, חברות והורות", הוא מסביר, "כדי שכולם יתיישרו יחד וימצאו מכנה משותף נדרש מזל כמו בסלוט משין. לחלק מהאנשים זה מסתדר יחד, לי לא. בשלב מסוים ראיתי שאני לא מצליח לייצר את הסלוט משין שיפיל לי את כל הקופה ושהזמן לא משחק לטובתי, אז החלטתי לבודד את המרכיבים ולטפל בנושא ההורות. הבנתי שאוכל להעביר את מהלך חיי ללא זוגיות, אבל לחשוב שאעביר את החיים בלי להיות הורה נראה לי מחיר כבד מדי לשלם".

אבל הורות משותפת היא כבר סוג של זוגיות שנכפית עליך.

"נכון, זה לא פשוט. הרבה דברים שצצים בין בני זוג רגילים עולים גם בין שני אנשים שרק מביאים ילדים יחד. עניין הערכים והתמודדות עם אתגרים שהילדים מעמידים בחיי היומיום. אבל מבחינתי, הרבה יותר קל לדבר על זה ולקבל החלטות משותפות כשזה מוגבל לאזור אחד ולא מתפרש על כל האזורים בחיים".

ובאופן אישי הגעת להשלמה עם זה?

"זאת בחירה בין חולירע לקדחת. אני מאמין שלא טוב היות האדם לבדו, אבל יש גם המון בעייתיות בלהיות יחד. בבחירה שלי נכנסו הרבה שיקולים של רווח והפסד, ובסוף הבנתי שביחד אני משלם מחיר גדול יותר. אבל כך או כך זה אילוץ. יש ברווקות סוג של כאב, שאיש לא יגיד לך אחרת. לפעמים כואב לי שלא תמיד יש סביבי מישהו לשתף במה שקורה לי או להתייעץ, לפעמים הכאב נובע אפילו מקשיים טכניים של לעשות דברים לבד".

אתה מרגיש שאתה משלם מחיר חברתי על כך? יש איזו דמוניזציה או הסתכלות מוזרה כלפיך?

"ממש לא. החברים והמשפחה שלי הולכים איתי כבר שנים ומעולם לא הרגשתי לא בנוח עם הבחירה שלי. גם עם ההורות הזו אני שלם מאוד. זה היה הדבר הכי נכון בשבילי לאותו שלב של חיי".

היית מכנה את עצמך רווק אידיאולוגי?

"אף פעם לא הרמתי את הדגל הזה. גם לא הסתרתי את העובדה שבתקופות מסוימות בחיים שלי כן חיפשתי בת זוג. אני עדיין חושב שדברים יכולים להשתנות. אחת הבעיות הגדולות עם מוסד הנישואים והזוגיות היא שהוא כל הזמן מאותגר על-ידי שינויים. הצרכים שלנו משתנים, הדרך שבה אנחנו חושבים - איך יכול להיות שעם בן אדם אחד אתה עובר את כל תהליכי השינוי הללו בהרמוניה? כדי שזה יקרה צריך גמישות גדולה עד כדי ביטול עצמי או מזל ענק למצוא פרטנר מוצלח מאוד".