למה להיכנס למו"מ עם מי שאינו מוכן לתת הכל?

ההנהגה הפלשתינית יודעת היטב שישראל לא תסכים לתנאים אלה, שכן משמעותם היא הגעה לתוצאות המו"מ לפני שהוא מתחיל. דומה הדבר למתחרה בתחרות ריצה שאינו מסכים לצאת למרוץ אם לא יובטח לו שיזכה בפרס הראשון. אבו-מאזן וחבורתו הציבו תנאים אלה לא כדי להיכנס למו"מ, אלא כדי להימנע ממנו. היות שאת כל הישגיהם השיגו הפלשתינים באמצעות מו"מ, ובמיוחד כיום - כאשר נשיא ארה"ב מתייצב בעוצמה רבה כל כך מאחוריהם - מוזר מדוע הם אינם רוצים להיכנס למו"מ. השאלה מחריפה בהתחשב בהרכב הפוליטי בישראל: בהיעדר אופוזיציה משמאלן, דווקא ממשלות ימין היו אלה ששילמו את מחיר השלום: בגין פינה את כל סיני, שרון פינה את עזה, ולכן אם נתניהו יגיע עם הפלשתינים להסכם, השמאל בוודאי לא יעמוד בדרכו. אלא שכאן גם נמצאת התשובה: נתניהו מפחיד אותם בדיוק בגלל יכולתו הפוליטית להגיע איתם להסכם, וחששם זה נובע מאי-יכולתם להגיע להסכם, וזאת מכמה סיבות: הראשונה, בעיית הפליטים. מכל דובר ישראלי ומערבי שומעים הפלשתינים השכם והערב שישראל לעולם לא תסכים לשיבה המונית של פליטים מסוריה, מלבנון ומירדן, וגם לא ממחנות הפליטים הנמצאים ברצועת עזה וביו"ש, שכן מבחינתה זו תהיה התאבדות קיבוצית. משמעות הדברים היא שהפלשתינים ייאלצו לוותר על חלומם הגדול ביותר - חלום השיבה - שבאמצעותו הם קיוו להציף את ישראל במיליוני ערבים. וכאן טמונה בעייתם הגדולה ביותר, שכן כל מנהיג פלשתיני או ערבי האומר משהו המתפרש כוויתור כלשהו על זכות השיבה, יודע שמייד יצוצו אלפים שיכנו אותו בכינויי גנאי כמו "בוגד", "כופר" או "ציוני". מערכות החינוך ברשות הפלשתינית ובמחנות הפליטים בלבנון, בסוריה ובירדן, מנציחות את רעיון השיבה בכל דרך אפשרית - בספרי הלימוד, בציורי קיר ובאנדרטאות המוקמות בבתי הספר, וזכות השיבה היא הרעיון המרכזי באירועים ציבוריים. גם תנועת חמאס תעשה מַטעמים פוליטיים וציבוריים מכל אמירה של איש אש"ף בזכות הוויתור על זכות השיבה, וסיכוייה לסלק את אש"ף מהמפה הפוליטית הפלשתינית יגדלו, ככל שייתפס אש"ף בציבור הפלשתיני כמי שוויתר על זכות זו. הנהגת אש"ף חוששת מאוד כי אם תגיע להסכם עם ישראל, שיכלול את הדרישה הישראלית ל"סיום הסכסוך" ואת "קץ התביעות", היא תסתבך מיד עם ממשלות סוריה ולבנון, העומדות על כך שפליטי 1948, בניהם, נכדיהם וניניהם שנולדו בסוריה ולבנון, יסתלקו מהן בהקדם האפשרי. עלול בהחלט להתרחש מצב, שבהיעדר שיבתם של הפליטים לתוך ישראל, ובהיותם חסרי אזרחות מקומית, יגרשו אותם סוריה ולבנון לפלשתין לאחר שזו תקום, וכך יציפו אותה במאות אלפי אנשים שלא תהיה לה אפשרות להאכילם, לשכנם ולדאוג לתעסוקתם, לבריאותם ולחינוכם. הפליטים הללו ישוכנו במחנות ובמאהלים חדשים, ימשכו את התקשורת הערבית הבינלאומית ויפעילו לחץ פוליטי על ישראל לקבל אותם לשטחה בניגוד להסכם שיכלול קץ לתביעות. כך יביאו סוריה ולבנון לפיצוץ ההסכם בין ישראל ובין המדינה הפלשתינית, שיהרוס את החיים הנורמליים בשתיהן. בכך בדיוק מעוניינים אסד ונסראללה - שליטי סוריה ולבנון. אבו-מאזן וחבר מרעיו יודעים זאת היטב, ולכן הם חוששים מאוד מהקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית. הסיבה השנייה היא ירושלים: בשלטון ממשלת ימין ישראלית, נראית חלוקת העיר משימה בלתי אפשרית, ואין ביכולת ההנהגה הפלשתינית להביא לציבור שלה הסכם שיכלול פחות מהחלום שקבע ערפאת: "מדינה פלשתינית אחת ובירתה ירושלים הקדושה (רק לאיסלאם, כמובן)". סיבה נוספת היא כלכלית: הרשות הפלשתינית חיה מזה כמה שנים בכלל לא רע על חשבון קרנות ציבוריות וממשלתיות באירופה, בארה"ב ובעולם הערבי והאיסלאמי. הדבר הגיע לידי כך שסכום המזומנים לנפש שבידי הרשות כפול מזה שבידי הממשלה המצרית. הנהגת הרשות חוששת שמן הרגע שבו תוכרז מדינה פלשתינית עצמאית, יחדלו לזרום אליה התרומות, והעולם יצפה מן הפלשתינים שיתחילו לדאוג לעצמם כמו בכל מדינה עצמאית. הם, שהתרגלו לחיות על חשבון אחרים, אינם מסוגלים לחשוב על היום שבו יצטרכו לחיות מיגיע כפיהם. לכן עדיף מבחינתם להימנע מהגעה להסכם עם ישראל מאשר הגעה להסכם גרוע שלא יפתור את בעיית הפליטים ואת נושא ירושלים באופן הרצוי לפלשתינים, לערבים ולמוסלמים, כלומר על חשבון קיומה של ישראל ובירתה. מנגד, שומעת המנהיגות הפלשתינית יותר ויותר קולות, של ישראלים וערבים כאחד, הקוראים לקבלת פתרון של מדינה אחת, שתהיה דמוקרטית ויחיו בה שני עמים - היהודי-הישראלי והערבי-פלשתיני - בהסדר מוסכם בדבר ניהול היחסים ביניהם, בסגנון בלגיה, שגם בה חיות זו לצד זו שתי קבוצות אתניות שונות. באופן מוזר, רעיון המדינה האחת מקובל הן על הימין הקיצוני בישראל שעדיין דבק ברעיון ארץ ישראל השלמה, והן על השמאל הקיצוני בישראל שאין לו בעיה לחיות עם ערבים בכפיפה אחת, ובלבד שכולם יחשבו שהוא נאור וליברלי. נראה כי פתרון המדינה האחת מוצא חן בעיני ההנהגה הפלשתינית, כי הוא יחסוך ממנה לוותר על משהו בכתב. במדינה אחת המצב יהיה יותר טוב לפלשתינים מכפי שהוא כיום, שכן הם יזכו סוף סוף בזכויות אזרח במדינה בעלת סיכויים טובים להיות מדינה נורמלית, לא ערבית סטנדרטית, בשל נוכחות הציבור היהודי המודרני במדינה זו. ואם מתישהו יברחו היהודים מכאן בגלל החיכוך עם הציבור הערבי הגדל והולך, גם זה יהיה לטובה, כי כך יזכו הפלשתינים בארץ כולה בלי הסכם ובלי ויתורים. אז למה להיכנס למשא-ומתן ישיר, אם אפשר לקבל מתישהו את הכל עם משא ובלי מתן?

השבוע פורסמו ידיעות בעיתונות האמריקנית שנשיא מצרים, מוחמד חוסני מובארק, לא יחיה יותר משנה נוספת בשל מחלת הסרטן במעי ובלבלב שממנה הוא סובל, ואשר הגיעה לאחרונה לשלב קריטי. בשנה שעברה הוא עבר כריתת כיס מרה בגרמניה, ונעדר ממצרים למשך שישה שבועות. פקידים אמריקניים שביקרו בקהיר שמעו ממקורבים לשלטון דאגה רבה לשלומו של מובארק בן ה-82, שבעוד שלושה חודשים ישלים 29 שנים על כס הנשיאות. האמריקנים והאחרים, כולל ישראל, הרוצים במצרים יציבה לאורך ימים ושנים, בעיקר מעוניינים לדעת אם יצליח מובארק להעביר את השלטון בנו גמאל בן ה-47, באופן שייראה לגיטימי גם בעיני הציבור הרחב, ולהמעיט ככל האפשר את ההתנגדות הציבורית להורשת השלטון, ואת רצון הציבור לצאת לרחובות להפגנות המונים שלא יאפשרו לו להתבסס בשלטונו. הכל יודעים כי בהבדל מסוריה, אוכלוסיית מצרים רבה יותר גדולה, הרבה יותר ענייה ונוטה יותר לאיסלאם, העיתונות הרבה יותר חופשית והמשטר אינו חופשי לטבוח במפגינים כמו בסוריה. לכן אין כלל ביטחון שהעברת השלטון במצרים תהיה חלקה כמו בסוריה לפני עשור. השמות נוספים העיקריים המופיעים בהקשר הנשיאות, הם השר לענייני מודיעין, עומר סולימאן, והנשיא לשעבר של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ד"ר מוחמד אלבראדעי. אלא שסולימאן אינו צעיר, וכנראה אינו מעוניין במשרה בהיותו מודע להיקף ולעומק הבעיות הכלכליות והחברתיות שבהן שקועה המדינה ולקושי לחלצה מהן. אלבראדעי חזר רק לאחרונה מתפקידיו בזירה הבינלאומית ואינו נהנה מקשרים בחוגי הצבא, הכלכלה, התקשורת והפוליטיקה, החיוניים למי שמבקש את אמון הציבור בבחירות שבהן עליו לקבל מאות חתימות של אישי ציבור, שמרביתם מעוניינים לשמור על יציבות המערכת, כלומר למנות את בנו של הנשיא. אומנם קשה להתנבא כיצד יתרחשו חילופי השלטון במצרים, שבה מעולם לא עבר השלטון באופן לגיטימי ואין בה מסורת בתחום זה. אך בכל זאת, ניתן לשרטט בקווים הכלליים את היום שבו ייבצר מן הנשיא מובארק למלא את תפקידו. מיד יעלה לשידור יו"ר הפרלמנט, שעל-פי החוקה הוא ממלא מקומו בהיעדרו של סגן נשיא. הוא ידרוש מן הציבור לשמור על שקט ושלווה ובמקביל יתפרסו ברחובות הערים כוחות משטרה וצבא (לכל יחידה יש שטח אחריות עירוני ידוע ומוגדר) שישמרו על החוק והסדר. ייתכן שייערך מסע מעצרים נגד מתנגדי שלטון ידועים, ובעיקר בקרב ראשי ארגון "האחים המוסלמים", ואמצעי התקשורת של המדינה ישדרו שידורים לאומיים. אלבראדעי ידרוש לקיים בחירות בהקדם האפשרי, כדי לנצל את רצון הציבור להכניס שינוי בשלטון. כעבור מספר ימים יבקש יו"ר הפרלמנט מן הפרלמנט למנות נשיא זמני עד לקיום הבחירות, והמועמד הטבעי לכך הוא השר עומר סולימאן. הוא יקבל עליו את התפקיד וידגיש בכל הזדמנות כי הוא יקפיד על עריכת בחירות דמוקרטיות, הגונות ופתוחות. הוא יקרא לציבור לנהוג בשקט ולקבל את תוצאות הבחירות, ובמקביל יעבדו ארגוני הביטחון יומם ולילה כדי להבטיח את בחירתו של גמאל מובארק, שיזכה ברוב גדול. לאחר השבעתו, אחד הדברים הראשונים שיעשה הוא העלאת שכרם של הפקידים והפועלים, שכן צעד כזה יוסיף לפופולריות שלו, למרות שיגרור העלאת מחירים בהתאם. הוא ימהר להגיע לבית הלבן, ושם יקבל חיבוק גדול עם הבטחות להגדלה ניכרת של הסיוע האזרחי למצרים, כלומר יותר חיטה, תירס ודורה, שלהם כה זקוקים תושבי מצרים. בשלב זה חשוב שישראל תשמור על פרופיל נמוך, ואם ראש הממשלה שולח אגרות לראשי מצרים, עליהן להגיע בערוצים חשאיים. נראה כי גם השתתפותו של ראש ממשלת ישראל בהלוויית מובארק לא תתקבל בברכה על-ידי המצרים. די בשגריר, וכדאי שראש הממשלה "יחלה" למשך יום או יומיים, או ימצא אפשרות לערוך ביקור כלשהו בארץ רחוקה, כדי להצדיק באופן רשמי את היעדרותו הרצויה. יהיה במצרים מי שיטען כי לישראל היה חלק במותו של מובארק, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, למשל באמצעות מירור חייו בעניין הפלשתיני או הגרעיני. אם לא תהיה אלימות בחוצות, תתבצע העברת השלטון לגמאל על מי מנוחות, ולא יתרחשו שינויים באוריינטציה הפוליטית הפרו-מערבית של השלטון. לעומת זאת, אם ייתקל השלטון בהתנגדות עממית רחבה, ייתכן שהנשיא יבקש לבסס את שלטונו באמצעות "זריקת עצם" להמונים, והיחסים עם ישראל עלולים להיות הקורבן שיעלה הנשיא החדש על מזבח השקט ברחוב המצרי. סביר שאין מדובר בניתוק יחסים מלא, על כל פנים לא בשלב הראשון, אלא בהורדת דרג הייצוג הישראלי משגרירות לקונסוליה או למשרד של שמירה על האינטרסים, ואולי יתלווה לכך "גילוי פרשיית ריגול ישראלי" שיצדיק צעד זה. עם זאת עלול להתפתח גם מצב שבו בהפגנה נורים למוות מספר אנשים, והלווייתם תהפוך להפגנת המונים נגד השלטון ואכזריותו, שתצא משליטה, ותהפוך במהלך מספר ימים לכאוס כללי, שבמהלכו יסתלקו ממצרים ראשי השלטון עם מזוודות מלאות בכסף מזומן, כדי לשמור על נפשם ועל כמה שיותר מן הרכוש שצברו בשחיתות נוראה על חשבון העם.