שטיין אומר כי הסילוק על הסף נועד לאזן "בין תמריציו האגואיסטיים של מתדיין פרטי, אשר בא בשערי בית המשפט, לבין האינטרס הציבורי באשר לניהול ההתדיינות ותוצאתה". מי שאין לו עילת תביעה אמיתית - עלול להגיש אותה בכל זאת, כדי ללחוץ על הצד השני להתפשר, ואזי הוא "ייטה, לרוב, לכלול בכתב התביעה תיאורי עובדות מגמתיים, מעורפלים וכוללניים, לצד משפטים שעיקרם מסקנה משפטית אשר מייחסת לנתבע מעשי הפרה וחבויות למכביר". שטיין מוסיף: "כללי הפרוצדורה אשר נועדו לתקן את תמריציו האגואיסטיים של מתדיין פרטי ולהתאימם, ככל שניתן, לאינטרס הציבורי, צריכים לפעול גם בתחילת ההתדיינות, ולא רק בסופה. מכאן הצורך בבדיקת תקינותו של כתב התביעה בהיבטים של מתן מידע לנתבע, בירור יעיל של התובענה, וחסימת תביעות חסרות היתכנות – אמצעי שנועד להבטיח שימוש מושכל בזמן השיפוטי וביתר משאביה המוגבלים של מערכת המשפט". עם זאת, ממשיך שטיין, יש לעמוד שימוש זהיר בכלי זה. "העלאת רף הדרישות מכתבי תביעה והגבהת חסמי הכניסה לבתי המשפט עלולות לפגוע בזכות הגישה לערכאות על-ידי הגשת תביעה לגיטימית – זכות הנחשבת ל'אבן הפינה של שלטון החוק'". לדעת שטיין, הרף צריך להיות "פגם בכתב התביעה אשר משתווה בעוצמתו לזה של 'חוסר עילה'". שטיין מסביר מדוע אינו מסכים עם כבוב: "קיומו או העדרו של 'סיכוי אפשרי' להצלחת התביעה תלוי באומדן הסיכויים על-ידי בית המשפט, אשר לא תמיד ייגזר מהאמור בכתב התביעה גופו. יתרה מכך: אמת מידה כללית של 'סיכוי אפשרי' תפקיד בידי הערכאה הדיונית שיקול דעת שהפעלתו תתבסס, בין היתר, על התרשמות. לדידי, זהו שיקול דעת רחב מדי ובלתי מתוחם, שערכאת הערעור תתקשה לבקרו. "...תביעה חסרת היתכנות היא תביעה נטולת סיפור אשר בנוי מעובדות מקרה עליהן ניתן לבסס מסקנה משפטית לטובת התובע. כל אימת שעובדות כאלה נטענו ברמת הפירוט אשר מאפשרת להבין מה בדיוק קרה בין התובע לנתבע, וכל אימת שהמסקנות אשר עולות מעובדות אלה, בהקשרן, מצמיחות זכויות שבדין – מדובר בתביעה שעוברת את מבחן ההיתכנות, ובית המשפט יהא חייב לדון בה לגופה. תביעה כזאת לא ראוי – וממילא לא ניתן – למחוק על הסף". שטיין מסכם: "סבורני אפוא כי נעשה נכון אם נכלול את הדרישה של 'בלי כחל וסרק' בין אמות המידה לתקינותו של כתב תביעה שהפרתה תביא למחיקתו של כתב התביעה (כפוף לאפשרות תיקונו). כתב תביעה שמבסס את עילותיו על 'כחל וסרק' – דהיינו: על טענות מגמתיות, כוללניות ומעורפלות בהיבט העובדתי – הוא כתב תביעה שנפגם בפגם פנימי המשתווה בעוצמתו לזה של 'חוסר עילה'; ולפיכך, דינו להימחק".

אלרון אומר שהוא שותף לעמדתו של שטיין בנוגע לקושי ליישם את הצעתו של כבוב. לדבריו, "איני משוכנע כי דווקא הרחבת המבחן לשימוש בסמכות בית המשפט למחיקת כתב תביעה היא הכלי הנכון להגשמת יעד רצוי זה", בדמות "קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות... למעשה, מחיקת התביעה אינה מקדמת הכרעה במחלוקת שבין הניצים; אלא עלולה דווקא להשיבה לנקודת ההתחלה. "מטעם זה, ניתן לתהות עד כמה הרחבת השימוש בכלי של מחיקת תביעה על הסף, מקדמת את האינטרס הציבורי וחוסכת במשאבי זמן ועלויות. בה בעת, קביעת סטנדרט עמום למדי, שלפיו יש לבחון אם לתביעה סיכוי אפשרי להצליח, לא צפוי בהכרח לפשט את בירור ההליך האזרחי וטמון בה פוטנציאל בלתי מבוטל לסרבול ההליך ולעיכובו". לתובע יש שיקולים רבים, ולאו-דווקא שיקולי עלות/תועלת, ולפיכך "בעוד שבחינה עקרונית של תמריצי הצדדים אינה נטולת חשיבות יש להסיק בזהירות מסקנות על בסיסה".