מתי נתחיל להבין כי אי-אפשר להנציח את חלוקת הארץ לשמאל ולימין, ולפחות כי אין שום זיקה בין כיווני הרוח לבין מה שנכון ומה ששגוי. הקלפי אינה אומרת לנו מה נכון ומה צודק, ומה ישר ומה פתלתול. הקלפי אומרת לנו לאן, בנקודה נתונה של הזמן, רוצים רוב הבוחרים ללכת. לא למעלה מזה. הרוב אינו צודק יותר, והמיעוט אינו טועה יותר, ואפשר כי למחר, יתהפכו היוצרות ואנשים הניצבים תמיד בפני אפשרויות שונות אך בוחרים רק באחת מהן, ימצאו כי חדלו להיות רוב והיו למיעוט או להפך, לחילופין, בלי לאבד או בלי לזכות ולו בכזית מן היושרה שלהם.
זה משמעה של הדמוקרטיה. היא אינה עוסקת בטוב או ברע. בכך עוסקים נניח הנביאים, או הפילוסופים, או כל אדם לעצמו. היא לא קובעת על-פי רוב ומיעוט אם הארץ סובבת סביב לשמש ואם היקום אינו חדל להתרחב. את זאת קובעים זה מכבר אנשי המדע. אבל היא קובעת אם, מתי ובאלו תנאים יושק תהליך שבסופו יש תקווה לשלום, והיא יודעת כי מי שקובע היום לא קבע תמול-שלשום ואפשר שלא יקבע מחר, והכרעה דמוקרטית היא ביטוי להכרעה מחייבת את הרוב הלגיטימי ואת המיעוט הלגיטימי, אבל בוודאי לא הכרעה אלוהית ולא הכרעה של הטבע עצמו על חוקיו האיתנים כצוק.
לכן, מדכאים כל-כך הגילויים התכופים המייחסים מידות מוסריות לקויות למי שדעתו הפוליטית אינה עולה בקנה אחד עם הדעה הפוליטית המיוצגת על-ידי קואליציית השלטון. השמאל מוקע לאחרונה יותר ויותר על-ידי מתווכי דעת הקהל כבוגדני. הוא חסר נאמנות למדינה. הוא חותר תחתיה. הוא נוסף על אויביה. הוא חורש-רעה. הוא מלא מזימות כרימון. הוא חוטא. הוא איום קיומי. אסור לו, או לפחות לא כדאי לו, לדחות את ההאשמות האלה, מפני שמיד קמים עליו להזכיר לו כי הוא נושא בחטא הקדמוני של שלטון שהוקיע את הימין כהזוי, כמשיחי, כבלתי אחראי, כסיעה הרפתקנית שקידמה אג'נדה אידיאולוגית צרת-אופקים על-חשבון עצם קיומה של מדינת ישראל ועד שהוא מילל, כך בפירוש, על מה שעושים לו אדוני הארץ של היום, מוטב לו לבכות על מה שעשה הוא כשהיה אדון לארץ שכמעט התאבדה בוויתורים בשעה ששרביט המנצחים היה בידו.
דמוקרטיות יכולות לגווע כשהשלטון מזהיר כי האופוזיציה תוקעת פגיונות בגידה בגבו. כל-כך קל להאמין בכך. הקונספירציה הופכת למצג-קבע ויוצקת לתוך המוחות הוכחות הנראות כהגיוניות ועל כן כמוכחות, המראות כביכול בעליל איך נוברים בחשאי ובמחתרת אנשים הנראים כמהוגנים במערכות בהן תלויה המדינה. דמוקרטיות גוועות מפני שהן אינן יכולות לעמוד על עומדן כשמייחסים להכרעה בין מה שעושים לבין מה שאין עושים ערך של הכרעה בין מה שמותר לעשות לבין מה שאסור לעשות. מותר להחליט לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית בצד מדינת ישראל. מותר להחליט שהאופציה הזאת מסכנת את המדינה ואחרת מבטיחה יותר ביטחון. אבל אין דמוקרטיה יכולה לשאת האפשרות כי המוסר או האלוהים עומד מאחורי החלטה אחת ומי שמקדם את השנייה הוא בוגד נפשע או כופר שאחת דינו - להיות מוקע מכלל ישראל. מותר להחליט כי שחרורו של גלעד שליט מחייב קבלת הדין של מה שנודע היום בציבור כתשלום כל מחיר. מותר להחליט כי שחרור בכל מחיר הוא מפרעה לגביית מחיר נוסף. אבל אין דמוקרטיה יכולה לשאת את הגינוי ההדדי המטיח אשמת ויתור על השיקול המוסרי של הזולת.
דמוקרטיה היא אגודה של אנשים שהמוסריות שלהם והנאמנות שלהם לעשרת הדיברות אינה מוטלת בספק גם אם הם הולכים ימינה, גם אם הם הולכים שמאלה. הטלת ספק כזה היא השתלטות של מוסר שבטי על החברה הישראלית. הוא מסוכן. השלב הבא אחרי ההשתלטות השבטית הוא ההשתלטות הפגאנית היכולה ללבוש כל מיני מסכות אבל פניה מאחוריה ידועים ומפחידים.
מפלגות שלטון פועלות בסמכות, אך המבחן העליון שלהן הוא להוכיח יום-יום, הלכה ולמעשה, כי הן יודעות שהמתנגדות למדיניותן פועלות גם הן בסמכות. אחרי הכל, במדינה מתוקנת, אופוזיציות יורשות קואליציות. שלטון המייחס, או המרשה לאחרים לייחס, מידות של בוגדנות למערערים עליו, לא רק פוגע ברעיון הדמוקרטי, לא רק נוהג באורח כפוי-טובה עם מי שהעניק לו את הרוב ואת הכוח למשול, אלא מסכן את המדינה עצמה. הוא צריך להיות אינטליגנטי דיו לא לסמוך על משאלי דעת-קהל המראים בדרך-כלל כי רבים תומכים במי שיודע להוקיע את היריבים כבוגדים. הרבים האלה אינם נעלמים. הם זמינים תמיד ויתמכו בכל מי שבתורו עלול לראות בהוקעת יריבים כבוגדים השתלחות פוליטית קצרת-טווח יעילה.
ישראל היא כל-כך הרבה שאלות, היא כל-כך הרבה אתגרים, היא כל-כך הרבה אילוצים, היא כל-כך הרבה מטלות חברתיות, תרבותיות, כלכליות, ביטחוניות, היא כל-כך הרבה אופציות מדיניות, אזוריות, אפילו גלובליות, כל-כך הרבה אחריות לרציפות הקיום היהודי בעולם המתהווה והמשתנה תמיד בארבע קצוות הארץ, שאיוולת גמורה היא לרדד אותה לתוך הסיפור של שמאל וימין חד-ממדי ומיליטנטי. אך זו לא רק איוולת. זו גם הסתכנות בקנה-מידה הצריך לעורר דאגה.