- כרטיס ביקור
- נשואה+5 לאיש העסקים מוטי זיסר. סבתא לנכדים
- תפקיד: מנהלת מאגר מוח העצם של עמותת עזר מציון וניהול בית החלמה לילדים חולי סרטן. כלת פרס ישראל על הקמת מאגר מוח העצם הלאומי
- מקום מגורים: פתח תקוה
ד"ר ברכה זיסר חיה בין ניגודים. מצד אחד, היא נשואה לאחד האנשים העשירים בישראל וחיה בעושר כמעט מופלג. מצד שני, היא פוגשת מדי יום משפחות במצוקה, הנאבקות על שביב תקווה ליקיריהן. מצד אחד, היא חוגגת מסיבות ראוותניות לבני משפחתה וחבריה. מצד שני, היא מקפידה להביא הביתה חולים ובני משפחותיהם כדי להקל ולסייע.
ד"ר זיסר חיה עם כל הניגודים האלו בשלום. היא לא מתנצלת עליהם ולא מוצאת בהם כל בעיה. "הימים שלי מלאים בהמון כאב וסבל אך גם בעוצמה של ריפוי, הירתמות וחיים", היא מסבירה. "עבורי, כל חיוך, כל ביטוי של שמחה וכל ידיעה על החלמה עושים שמח. הם המתנה הגדולה ביותר עבורי".
הראיון עם ברכה זיסר מתקיים שבוע אחרי שחזרה ממשחקי המונדיאל אבל אין לה זמן לנוח. בימים אלו היא נערכת יחד עם הצוות שלה לקמפיין החגים של "עזר מציון", שיעמוד השנה תחת הכותרת "עזר מציון – מחברים עולמות, מצילים חיים" (ראו מסגרת).
היא עמוסה מאוד אבל שמחה. "הפרס הגדול ביותר שלי הוא לראות את המפעל המדהים הזה פועל, מציל נפשות ומקל על סבלם של החולים ובני משפחותיהם הלכה למעשה, יום, יום ושעה שעה. אני מודה לציבור שרואה במאגר ובעבודה המדהימה שנעשית בעזר מציון ראויים לציון".
דירת חדר וחצי בבני ברק
ד"ר ברכה זיסר, 51, נולדה וגדלה בבני ברק. סבה, ר' יצחק גרשטנקורן, היה ראש העיר הראשון של בני ברק וציוני בכל רמ"ח אבריו. איש רוח שכתב ספרי קודש והיה ידיד נפש של החזון איש.
לדברי זיסר, "סבא השפיע עליי רבות. הוא נסע בעולם כדי לגייס כספים למען העיר המתפתחת, ואף החמיץ את הולדת בנו, אבי, כי לא היה בארץ. יש ברשותי טלגרמה היסטורית ששלחו אל סבי חבריו מסעודת הברית, ובה הם מבשרים לו בהתרגשות שהוחלט על דעת כל המסובים לקרוא לבנו עקיבא ע"ש הרחוב הראשי של בני-ברק שנסלל ברגעים אלו".
את ילדותה העבירה בבני ברק, ובסיום לימודיה התיכוניים יצאתי לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים, במסגרתו טיפלה במשפחות אסירים מרמלה. "הגעתי לשירות לאומי 'ילדה טובה בני ברק', וההיכרות עם תרבות לא מוכרת ביגרה אותי ולימדה אותי להעריך את המקום ממנו צמחתי", היא מספרת.
את בעלה, איש העסקים מוטי זיסר, בוגר ישיבת הכרם ביבנה, הכירה במהלך השירות הלאומי, כשהתארחה אצל משפחה ביישוב. תוך זמן קצר פרח הקשר בין השניים, ולאחר הנישואים עברו להתגורר בדירת חדר וחצי בבני ברק. "עבדתי במעבדות בית-החולים 'בילינסון', ואחר כך הייתי אחות אחראית במחלקה הפנימית. כשבעלי השתחרר מהצבא הוא החליט לעבור לעסקי הנדל"ן".
בחרנו לצמוח
השינוי הגדול בחיי בני הזוג התרחש לפני כ-15 שנה, אז אובחן איש העסקים מוטי זיסר כחולה בסרטן בבלוטות הלימפה. "הדבר נפל עלינו כרעם ביום בהיר", היא נזכרת. "הגידול היה בשלב מתקדם והוחלט על סדרת טיפולים קשה וארוכה. בהתחלה חשבנו שהטיפול הצליח, אבל שנתיים וחצי לאחר שאובחנה לראשונה, פרצה המחלה שוב. קיבלנו את הידיעה בדאגה רבה מכיוון שבפעם הראשונה בעלי קיבל טיפולים אגרסיביים והצוות הרפואי הסביר לנו שאין טיפול נוסף שהוא יכול לתת. הם המליצו על השתלת מוח עצם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה שמעתי על המושג הזה. בארץ הנושא היה עדיין בחיתוליו, ומעט מאוד אנשים התעסקו בו. מוטי עבר השתלת מוח עצם בבית החולים תל השומר, ולשמחתנו הרבה ההשתלה הצליחה".
נרגשים ומלאי הודיה החליטו בני הזוג זיסר להקים בשיתוף עמותת 'עזר מציון' את בית ההארחה לילדים ונוער חולי סרטן "אורנית", שמשמש כבית הארחה לילדים ונוער חולי סרטן ובני משפחותיהם. המקום כולל חדרי הארחה (מלון), חדר אוכל גדול וכן מרכז פעילות לילדים ולבני משפחותיהם.
את המקום מנהלת זיסר. "כשעוברים משבר יש שתי אפשרויות: לצמוח או להישבר. אנחנו בחרנו לצמוח, לעזור לאחרים, לתרום לקהילה מתוך מה שעברנו".
לא הולכת לפוליטיקה
לפני למעלה מעשר שנים נכנסה זיסר לתחום השתלות מוח העצם והקימה את מאגר מוח העצם הלאומי
להרחבה. זה קרה כאשר הנער מושיק סחייק ז"ל נזקק בדחיפות להשתלה כדי להציל את חייו. חבריו ממדרשית נעם בפרדס חנה התגייסו למשימה ואספו במאמץ רב 3,000 דגימות דם של תורמי מוח עצם פוטנציאליים, אך לא נמצא תורם מתאים והנער נפטר. לזכרו הוחלט להקים מאגר של תורמי מוח עצם במימונם של הזוג זיסר.
"נשאבתי לנושא בגלל הסיפור האישי שלי", היא מסבירה, "אבל במהלך השנים התרומה הכי גדולה שלי לא הייתה בכסף אלא בהשקעת הזמן. אני עובדת, כמובן בהתנדבות, במשרה יותר ממלאה, בעזר מציון ובקידום המאגר הלאומי למוח עצם. המחויבות שלי לפרויקטים האלו מלאה ואני רואה בהם מפעל חיים, תרתי משמע. סדר היום שלי סובב בעיקר סביב העבודה בארגון, וסביב הפעילויות הנעשות בכל ימות השנה".
- ש. את רואה הרבה עצב סביבך. איך משלבים זאת עם משפחה ואימהות?
"השילוב בין העשייה והמשפחה הוא קשה, ולא פעם המשפחה נפגעה. אני משתדלת ללכת על הגבול הדק ולנסות להיות גם פה וגם שם. לפני שבוע, למשל, ערכנו מחנה נופש למשפחות של חולי סרטן, ילדים ומבוגרים, בגבעת אולגה. זה היה מחנה גדול. 500 חולים ועוד כמה עשרות אנשי צוות. ובכל זאת, כשהמחנה הגיע היו לי נסיבות משפחתיות שמנעו ממני להשתתף בו. אלו החלטות שקשה לקבל אבל צריך".
- ש. מהי אישה דתייה, חזקה ועצמאית בעינייך?
"התפישה הדתית שלי שונה מעט מזו המקובלת בחברה הדתית. אני מאמינה גדולה בעיסוק בעיקר ולא בטפל, והעיקר מבחינתי הן מצוות של בין אדם לחברו, בהן אני משקיעה את כל מרצי. אני בהחלט יכולה לומר בלב שלם שחינכנו את ילדינו ברוח הזו".
- ש. מה דעתך על הנעשה בחברה הדתית-לאומית כיום?
"אני מצטערת מאוד על כך שהחברה הדתית-לאומית לא הצליחה להתאחד סביב מסרים ואמירות המקובלים על כולם ובכך הביאה למצב שאין לנו כנשים משקל או השפעה בהנהגת המדינה. זה בעוכרינו".
- ש. אז אולי תרוצי בעצמך לפוליטיקה?
"בתקופה האחרונה מצבנו הכללי מאוד מטריד אותי. כל כך הרבה דברים בהנהגה היו צריכים להיעשות אחרת, אבל עם כל הכאב והרגשת החידלון אני יודעת שכל מי שפונה לפוליטיקה 'נאכל' בעודו בחיים. אנחנו מדינה ועם שאוכלים את מנהיגיהם ולצערי, מצב זה גורם למיטב בנינו להדיר את רגליהם ממסדרונות הכנסת. אני בכללם".
- ש. האם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"אני מכירה בהבדל בין המינים ולא שואפת לשוויון מוחלט. ישנן מטלות גבריות שבהחלט לא הייתי רוצה לאמץ. יחד עם זאת, אני נגד האפליה בין נשים וגברים במקומות עבודה, בגובה השכר ובעיקר במתן הזדמנויות וקידום".
- ש. אם לא פוליטיקה, מה את מתכננת לעתיד?
"אני עומדת עכשיו לפני פרויקט חדש שקשור לסרטן, אבל בפן אחר. עוד אי-אפשר לדבר על זה. אחרי הפרויקט הזה, מי יודע? אולי אפרוש, ואולי אפרגן לעצמי קצת לשבת בבתי קפה".