מדובר היה ביום הולדת לבן של ביבי. המסיבה והאירוע נפלו במקרה ליום לא מוצלח של נפילת מסוק היסעור ברומניה. כשהודיעו לביבי על איבוד קשר עם המסוק, האירוע כבר התחיל. האפשרויות היו: א) להפסיק מיד, לפזר הקהל ולבשר על פאניקה גדולה. ב) להמשיך, אבל בלי ביבי – פאניקה קטנה. ג) להמשיך עם ביבי בהפסקות להתעדכנות.
תפקידו של ראש
ממשלה באירוע מעין זה, הוא פאסיבי בלבד - רק לקבל עידכונים, אין הוראות, אין החלטות, אין צורך בישיבת ממשלה. כלומר, הדרישה של התקשורת והמבקרים מביבי להפסיק האירוע ולנסוע למשרד – היא ריקה מתוכן מעשי. הפסקת האירוע מבחינה תקשורתית-ציבורית גרועה יותר. הביקורת הנספחת – למה אירוע פרטי מבוצע במעון הרשמי של ראש הממשלה, הממומן על-ידי כספי ציבור, הוא ציני ומתגרה. גם הנשיא אובמה לא יעשה יום-הולדת לבנותיו מחוץ לבית הלבן, ויש להניח שחברותיהן יורשו להיכנס לאזור המגורים, כי אלה הם החיים – גם של נשיאים וראשי ממשלה.
ואסור לשכוח את הנושא הביטחוני. אירוע של ראש ממשלה כרוך בארגון ביטחוני מסובך ויקר, ואילו במעון ראש הממשלה כל הנושאים האלה כבר מאורגנים מראש ממילא.
בקיצור ולעניין – לנפח את האירוע מעבר לפרופורציות זה לא יפה, לא רצוי, אלא אם יש לכתב ולעיתון אובססיה אישית פוליטית וכלכלית. שלא תהיה אי-הבנה – הציבור או חלקים גדולים ממנו, שעיניהם בראשם, ידעו להתחשבן בבוא העת עם המלעיזים, המתוסכלים, המשמיצים, שונאי ישראל, שונאי הדת והאמונה היהודית, ויעמידו אותם במקומם הראוי.