אלא שהבריחה לא התנהלה כמתוכנן. תצפיתנית אחת, שנשארה בעמדתה תחת אש כבדה, כיוונה מערכת "רואה יורה" לעבר ההאמר וירתה. התרמילאים על ההאמר קפצו ממנו בבהלה ונסו רגלית לעבר הרצועה. חלקם לא חזרו.
מהשעה הזו ועד שעות הצהריים, המחנה הפך לזירת כאוס. טנקים מקרטעים נכנסו פנימה, קצינים מהבית מיהרו להגיע, אזרחים סיכנו את חייהם כדי לפנות גופות מהשער, וקצינים בכירים מחטיבות הצנחנים, מגלן ועוקץ שטפו את המחנה בניסיון להחזיר את השליטה. כל פינוי של פצוע הפך למסע הישרדות - קצינים נהרגו בירי מארב, חובשים נפצעו, כלי רכב נתקעו והתהפכו.
לקראת אחר-הצהריים, אחרי סריקות מדוקדקות, חוסל המחבל האחרון שחסם את דרכם. רק אז אפשר היה להכריז: מחנה יפתח טוהר.
התחקיר קובע נחרצות: האויב כשל בניסיונו לכבוש את המחנה. אך מאחורי המילים היבשות מסתתרת מציאות קשה - מיעוט לוחמים שנאבקו עד הכדור האחרון, ליקויים קשים בהיערכות, אזרחות אבודה מול מסכת גבורה בלתי נתפסת. תשעה חיילות וחיילים נפלו שם, אך שמם הפך לסמל של עמידה כשאין לאן לסגת.