במטווחי זיקים התנהל קרב בלימה כמעט חסר סיכוי. כוח הסיור, שלושה לוחמים בסך הכול, התבצר בסככת ההדרכה בין המטווחים. המחבלים צרו עליהם מכל עבר, התחמושת אזלה, והירי לא פסק. איתי מאור נפל ראשון, אורי לוקר אחריו, ועמית צור נלחם עוד רגעים נוספים עד שנפל גם הוא. גופותיהם נמצאו רק בצהריים, לאחר שהשטח טוהר. בינתיים, צוות הטנק, שנכנס לעמדות שולטות ללא פקודות, פגע בפגזיו במחבלים וניסה לסייע לנמ"ר שנתקע בחולות. כשהטנק עצמו ספג אש, התותחן לקח פיקוד והמשיך את הלחימה. המחבלים, שניסו לפרוץ עם טרקטורים ואופנועים, ספגו אבדות ונאלצו לסגת. במש"א ארז, הקרב התנהל מבית לבית. רימונים הושלכו לעבר הלוחמים, חובש שניסה לחלץ נפגע ונגרר תחת אש על-ידי חברו. אחד הנהגים שנפצע המשיך לנהוג - וכך הציל שני פצועים שהובלו לבית החולים. בתוך כל הכאוס הזה, ההחלטות המהירות של מפקדים צעירים מנעו מהמחבלים להשתלט על הבסיס. התחקיר מסכם: כ־15 מחבלים חוסלו בזיקים ובמש"א ארז. הם לא הצליחו לממש את תוכניתם המקורית. אולם, הכשל בהבנת מטחי הרקטות כסימן מקדים לפשיטה, והעובדה שכוחות כוננות הסתגרו במרחבים מוגנים במקום לתפוס עמדות, פגעו במהירות התגובה. גם מיקום העתודה הגדודית במעבר ארז, על קו המגע, שלל מהגדוד כוח גיבוי חיוני. ובכל זאת - שמות הנופלים מהדהדים כעדות חיה: הם עצרו בגופם את הגל הראשון של ההתקפה, ונתנו לצה"ל זמן להתארגן.