קלון קלין בע"מ

שימי רגב ניסה כבר הכל ולא הצליח בשום דבר. בשנות העשרה לחייו חלם להיות גנב, או ביתר דיוק פורץ, וזאת בהשראתם של סיפורי ה"מוח", אותו פורץ ירושלמי אגדי בן שכונתו. אך לא רק שלא הגיע מעולם למעמד של פורץ כספות, אלא שאפילו להיות תששן, כלומר גנב שעובר באקראי בדירות בלי שום תכנון, לא הצליח. העניין נגמר באכזבה, שלא לומר בבושה, כאשר נכנס לילה אחד לדירתה השכורה של סטודנטית אלופת טאי קוואן דו, והיא הרביצה לו וסחבה אותו בשערותיו למשטרה. חבריו עשו חיל בקריירות שלהם - חלקם בעסקים חוקיים, חלקם בתחום האפור וחלקם בתחום הפשע - אך שימי נשאר מאחור. הפגישות איתם היו מתסכלות. השאלה הקשה לו ביותר הייתה: "מה אתה עושה?" מרוב יאוש התחיל לצבור תיקי אלימות טפשיים, עימותים עם פקחיות תנועה עירוניות או עם שוטרת שרשמה לו דוח על חציית כביש שלא במעבר חצייה. לאחר שנתיים שלוש של בטלה והתברברות, לא הייתה לו ברירה אלא לקבל את הצעתו של פרקליט המחוז - או, בעצם, של עוזרתו הדקיקה שאך זה סיימה את הפקולטה למשפטים - לאחד את כל התיקים ולגמור את חשבונו עם החוק בשנה וחצי בפנים. שימי בילה את זמנו בכלא איילון בעבודה במטבח המרכזי של השב"ס, בעיקר בניקוי סירים ענקיים בעזרת מטאטא גדול.

חתונה בסגנון פיקניק תחת השמיים

כשיצא משם, רצה רק דבר אחד: למצוא חברה ולהסתדר בחיים. עברו הפלילי הטרי הפריע לו, אך לאחר שנתיים של חיפושים מצא את סיגל, עובדת ותיקה בחנות נעליים, מבוגרת ממנו בכמה שנים, שהתלהבה מן השרירים שפיתח בחדר הכושר באיילון. היא הסכימה להתחתן אתו בתנאי, כפי שניסחה זאת, "יבוא הביתה בערב וישים לחם על השולחן". הוא עבד קשה, לפעמים בשלוש או בארבע עבודות שונות, מארבע לפנות בוקר עד לקראת חצות לילה. יומו החל לפני עלות השחר בקו של חלוקת ביצים בלתי חוקיות לדוכנים בשוק מחנה יהודה, לכמה חנויות מכולת ולמסעדות קטנות, לפני הצהריים עבר לחלוקה של שקיות ניילון לדוכני ירקות, אחר-הצהריים המשיך במכירות מדלת לדלת ובניסיונות להחתים אנשים על מנויים שונים, בעיקר לעיתונים וכתבי עת, לקראת ערב הלך למקומות שבהם עבדו אביו ושני אחיו בשיפוצים ועזר להם תמורת כמה שקלים שהפרישו לו מן הסכומים הקטנים שקיבלו, ובערב נהג משאיות מלאות פסולת בניין ושפך את מטעניהן במקומות שונים בתוך העיר, וכך חסך לקבלנים נסיעה של שעות עד אתרי הפסולת הרשמיים הרחק בהרים. אך עם כל זה חי מן היד אל הפה, ואת החתונה נאלצו הוא וסיגל לערוך בסגנון פיקניק תחת כיפת השמיים במצפה הראל. שני הילדים, מעין וים, נולדו בתוך שנתיים. שימי ואשתו גרו עם אמה של סיגל, שמחה, שגם בשנות החמישים לחייה עוד שטפה רצפות של סניפי בנקים בשעות הצהרים והערב, והבעיה העיקרית נשארה כפי שהייתה: כסף. מזלה של משפחת רגב השתנה לטובה בערב חם אחד בחודש יולי. לא סתם השתנה. אפשר לומר שגלגל המזל פנה לעבר המשפחה בתנועה נדירה, החלטית, מלאת תנופה ורבת עוצמה. שימי הגיע הביתה בעשר בערך, עייף כרגיל, אחרי שפרק מטען של בלוקים מרוסקים בדרך העפר שבין רמת שרת ובין בית הספר "בויאר", ונכנס ישר למקלחת. סיגל הייתה במטבח, חיממה לו סביח. מעין וים כבר ישנו. שמחה דפקה על דלת חדר האמבטיה: "שימי, בוא מהר לסלון. תדרוש מחיר טוב. במזומן". כשרק מכנסי התעמלות לגופו, נכנס לסלון. בטלוויזיה נראה חיים רמון מתפתל מול צוות של מראיינים ומתייסר בנושא תקופת הקלון שלו. "הוא צריך להיפטר מהקלון שלו, אמרה שמחה, והוא יהיה מוכן לשלם כל מחיר למי שיוריד אותו ממנו". "יופי, אמר שימי. אבל למה הוצאת אותי מהמקלחת?" "כדי שתתקשר אתו ותגיד לו שאתה לוקח את זה ממנו. ותדרוש מחיר טוב". "מה?" "מה, אתה לא מבין? תתקשר כבר עכשיו לאולפן, תדבר עם רמון, תסגור איתו, ותיקח מה שמגיע לך. אבל במזומן". ושמחה, שהייתה בן אדם שאומר ועושה, ביררה מיד ב-144 את מספר הטלפון של האולפן, חייגה ונתנה את השפורפרת ביד חתנה, שישב על הספה המחוספסת המום מעייפות ועדיין אינו מבין מה קורה. בתוך שעתיים היה חיים רמון, אדם שיודע להעריך הזדמנות כשזו נקרית בדרכו, בביתה של משפחת רגב, ותמורת 30,000 שקל שחרר שימי את רמון מן הגבנון שהציק לו מאז יומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה, ופתח לפניו את הדרך לחזור לפוליטיקה הגבוהה, לתפקידי שר בכיר, ומי יודע, אולי אפילו למעלה מזה. רמון נראה כמי שהוקל לו מאוד. למעשה היה מאושר ממש. ואילו שימי רגב, ששמו הטוב כבר הוכתם ממילא בגלל התיקים עם הפקחיות והשוטרת, לא הפסיד דבר מכך שנעשה מאותו יום הבעלים הרשמי של הקלון בעניין תחיבת הלשון לתוך ראשה של החיילת החתיכה באותו רגע גורלי של פרוץ מלחמה. העניין כולו היה, כפי שהגדיר זאת רמון בסגנונו המקורי תמיד, win-win situation. כבר למחרת היום התקשרה חברת כנסת איכותית שהסתבכה עם פוטנציאל לקלון בגלל חשד לקנוניה עם היועצת המשפטית לשעבר של הכנסת להגדלת הפנסיה שלה. אחרי שלקח עליו רשמית שימי רגב את הקלון שלה, אם וכאשר יושת עליה, שילמה לו 25,000 שקל כאשר 5,000 שקל מופחתים לה כהנחת פוטנציאל, שהרי לא היה ברור שאכן יוטל הקלון. מכאן ואילך נחת על דירתה של שמחה מבול של חברי כנסת, ועד פגרת הקיץ ביקרו בדירה 72 מתוך 120 חברי הבית הרם. שמחה וסיגל התקשו לעמוד בהגשת הכיבוד והמשקאות ללקוחות רמי המעלה, וגייסו את כל השכנות בבניין לגלגול עלי גפן, הכנת כרוב, קישוא ובצל ממולאים, מפרום, סביח, לחוח, קובנה, מרק רגל ומרק זנב שור.

עט כחול ואותיות של זהב

חודש וחצי עוד החזיקו מעמד, כעסק משפחתי, ומרוב עבודה היו שלושתם עייפים הרבה יותר ממה שהיו לפני כן. אבל בפרוס החגים, כאשר לא רק חברי הכנסת והשרים אלא גם ראשי הערים התחילו להגיע, היה ברור כי הם צריכים להקים חברה ולשכור לעצמם קומה בבית משרדים. לאחר התייעצות עם אחד מחברי הילדות שלו שנעשה פרסומאי בבית שמש והסביבה, בחר שימי לעסק את השם "קלון קלין בע"מ". החברה התקשרה עם בית דפוס קטן שהיה שייך לאביו של חבר ילדות אחר של שימי והזמינה אלפי תעודות העברת קלון בערכים שבין 30,000 ל-250,000 שקל, בהתאם לחומרת הקלון, כאשר שמו של מוסר הקלון נשאר פתוח למילוי פרטני ושם מקבל הקלון מודפס באותיות של זהב "שמעון (שימי) רגב". את הערבים בילה שימי בחתימה על התעודות, משום שעורך הדין של החברה, חבר ילדות שסיים לא מכבר את לימודי המשפטים שלו, אמר שהחתימה חייבת להיות מקורית, בעט כחול, ולא מודפסת. "קלון קלין בע"מ" עוד לא הייתה בת שנה כאשר נפתח סניפה הראשון במרכז הארץ, ליד בית ברל שבפאתי כפר סבא. הלקוחות הטובים ביותר מתוך מרכז מפלגת העבודה היו 14 החשודים ששמרו כל השנים על זכות השתיקה בעניין העמותות של ברק. הם ידעו כי בפני בית המשפט כבר לא יעמדו לדין עקב התישנות, אך הקלון בכל זאת הטריד אותם, והם שמחו להיפטר ממנו רשמית אחרי כל השנים הללו. קמו סניפים חדשים ליד כל מרכזי שמונה עשרה המפלגות המיוצגות בכנסת. גם חברי כנסת לשעבר החבושים בבתי הכלא ברחבי המדינה פנו לסניפים הקרובים אל בתי הכלא שלהם, ואפילו ח"כים לשעבר שלא היו בארץ, כמו הפילוסוף ואיש הרוח המרתק עזמי בשארה, שמחו להשתמש בשירותיה של החברה על-ידי שליח ולהבטיח לעצמם גם מצפון נקי וגם את המשך הפנסיה שלהם. בציבור היו שמועות שגם הנשיא פרס התקשר עם החברה בעניינים אישיים שונים מן העבר המיניסטריאלי, עם קלון פוטנציאלי בלבד, כמובן, אך אנשי לשכתו אמרו לכתבים שאין הם מגיבים על כגון דא. בשנה השלישית לפעולתה, פתחה החברה סניפים באירופה ובארה"ב, ולאחר מכן גם באסיה ובאפריקה, לשירותם של אנשי משרד החוץ ושל שאר שליחים רשמיים (סוכנות, אל על, משרדי ממשלה שונים, חברות ממשלתיות וכולי) שנכשלו בדבר מה שיש עימו קלון, כגון הכנסת מקומית להיריון תוך הסתרת היותם נשואים, או משלוח חפציהם ארצה במכולה עשויה עץ מהגוני. כל אלה רצו לחזור ארצה כשהם נקיים מקלון, בלי צורך להתחיל להתמודד עם המונח הבעייתי דווקא בעת פגישתם המחודשת עם המולדת. מבחינה עסקית הייתה "קלון קלין בע"מ" הצלחה בינלאומית לא קטנה מ"ארומה", אך בניגוד לבעלי "ארומה", נשאר שימי רגב אדם צנוע. במקום לעבור לפנטהאוז באיזה מגדל כחול, כפי שכולם ציפו שיעשה, קנה שלוש דירות בבניין של חותנתו שמחה והפך אותן לדירה אחת גדולה. את השיפוצים עשו אביו ושני אחיו, אך הפעם שימי לא עזר להם פיזית בהיותו עסוק מדי בחברה. הוא גם לא רכש לעצמו מרצדס והסתפק במיצובישי כמעט חדשה מחברת ליסינג בעלת נפח מנוע מעט גדול יותר מן הממוצע. צניעותו עשתה אותו מקובל מאוד בציבור. הציעו לו אפילו לרוץ לכנסת, אך הוא סירב. חברו מבית הספר, עורך הדין, הזהיר אותו שהוא עלול למצוא את עצמו במצב מיוחד, בלבדי וחסר תקדים, שהרי אם יסתבך בכנסת במשהו לא הגון, דבר שקורה לכל ח"כ כמעט בוודאות, לא יהיה מי שייקח ממנו את הקלון. שירות עצמי, אמר החבר, לא תופס במקרה שלו.