היום לפני 79 שנה, בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 1946, ימים ספורים אחרי יום הכיפורים, יצאה לדרכה שיירה רועשת פחות ממאה משאיות - עמוסות קרשים, ברזלים, גדרות תיל, מכלי מים ומאות צעירים נרגשים. יעדם: הנגב. מטרתם: להקים 11 יישובים יהודיים בלילה אחד בלבד. הנגב באותה תקופה היה כמעט ריק מיהודים. האזור נשלט על-ידי שבטים בדואיים, והבריטים לא עודדו את ההתיישבות בו. אנשי הסוכנות היהודית, בהובלת משה סמילנסקי, "הכשרת היישוב" והקרן הקיימת, הבינו כי רק התיישבות מיידית בשטח תקבע את גורל הנגב בגבולות המדינה העתידית. על תכנון המבצע הופקד יוסף אבידר, קצין ב"הגנה" שהוביל מבצע צבאי-לוגיסטי מורכב בחשאיות מלאה. השיירה יצאה לדרכה בשקט מופתי. הבריטים היו ביום מנוחה, והיישובים הערביים בדרך לא שיערו דבר. בתוך שעות ספורות נולדו 11 יישובים חדשים: אורים, בארי, גל-און, תקומה, שובל, קדמה, נירים, נבטים, משמר הנגב, כפר דרום וחצרים. המתיישבים הגיעו מוכנים: הם פרסו גדרות תיל, הציבו חביות מים כתחליף למגדל שמירה והחלו לבנות צריפים - הכל לפני עלות השחר. כשהבריטים הגיעו למחרת, נתקלו במציאות חדשה: יישובים קיימים עם תשתית בסיסית. לפי החוק העות’מאני, אסור היה להרוס מבנה בעל גג - וכך נותרו היישובים על-כנם. מבצע 11 הנקודות סימן את תחילת ההתיישבות היהודית החדשה בדרום. הוא בוצע בשילוב נדיר של תעוזה, תכנון מוקפד ואמונה בצדקת הדרך. בתוך פחות מ־48 שעות, נוצרה רשת יישובים ששינתה את גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל והבטיחה את שילובו של הנגב במדינה שבדרך.