12 מתוך 10 – זה היה הציון שנתן דונלד טראמפ לפגישתו עם שי ג'ינפינג (30.10.25). העולם צריך לנשום לרווחה מכך ששני המשקים הגדולים ביותר בו כנראה אינן רוצות להפיל זו את זו, ובוודאי שלא להילחם על טייוואן. עם זאת, מדגיש אקונומיסט, ההרכב ביניהן נראה בעייתי וזמני, וזה אומר שהיחסים החשובים ביותר בעולם ימשיכו להיבנות על חול. הפרטים של ההסמכות אינם ברורים – סמל לדיפלומטיה המשתנה בלא הרף בין השתיים. מדובר בעיקר בנצירת נשק: סין תשעה את המגבלות על ייצוא מחצבים נדירים, ואילו ארה"ב תשעה את המכס של 100% על ייבוא מסין. סין גם תחזור לקניות פולי סויה אמריקנים, וארה"ב תוקיר את מאבקה נגד חומרי הגלם לייצור הפנטניל בהפחתה במחצית של מכסי העונשין בשיעור 20%. טראמפ גם מוכן כנראה לייצא שבבים לסין, אם כי לא המתקדמים ביותר. בהינתן העוינות כלפי בייג'ינג בוושינגטון, ההסכם עלול היה בקלות להיות גרוע יותר. בפסגה, הראשונה מאז 2019, הראה טראמפ שהוא מעריך את קשרי הסחר ואינו רוצה להשליך אותם. במקביל, הוא לא הקריב את טייוואן תמורת פולי סויה. אך לרוע המזל, הפסגה גם הראתה עד כמה המצב בעייתי. המכס על סין יישאר 47% ותנאי ההסכם זמניים כך שהוא ייבחן מחדש בעוד שנה, וטראמפ סבור שבכוחו להשתמש במכסים ללא מגבלה. מקור אפשרי נוסף לעימות הוא שיותר מכל מדינה אחרת – סין היא בת תחרות לארה"ב. טראמפ עבר מסע מלכותי באסיה, ומנהיג אחר מנהיג המטירו עליו מחמאות ומתנות, לצד ויתורים בדמות גישה אמריקנית לשווקים של יפן, מלזיה וקוריאה הדרומית והתחייבות להשקיע מאות מיליארדי דולרים בארה"ב, בתמורה להקלה במכסים. סין שונה: היא יכולה לעמוד בלחץ אמריקני וסומכת על נקודות התורפה של ארה"ב – המחצבים הנדירים והסויה הם דוגמאות טובות. שי מבין את האופי הלוחמני של מערכת הסחר הנוכחית, ורוצה להפוך את סין לעמידה יותר. כל אלו הופכים את הפסגה בקוריאה הדרומית להפסקה ולא לנקודת סיום, מסיק אקונומיסט. סין וארה"ב ממשיכות שלא להאמין זו לזו וימשיכו להתקוטט זו עם זו וזה יישבר מתישהו. החדשות הטובות הן, לפחות כרגע, הן ששתי הצדדים מאמינים שיש להם מה להרוויח מסובלנות יותר מאשר מעימות.