דונלד טראמפ רגיל לנצח בבית המשפט העליון, אך התיקים בהם זכה עד כה רחוקים מחשיבותו של התיק שיידון מחרתיים (5.11.25). הממשל טוען שהוא רשאי להשתמש ב-International Emergency Economic Powers Act משנת 1977 כדי להטיל מכסים כרצונו. מתנגדיו טוענים, כי החוק מדבר על מיסים ולא על מכסים. די יהיה בחמישה מבין תשעת השופטים כדי לקבוע לראשונה שיש לו סמכות כזאת ובכך להגדיל משמעותית את כוחו של הנשיא, מציין וושינגטון פוסט במאמר המערכת. לעומת זאת, די יהיה בחמישה שופטים כדי לטרפד את אבן היסוד של מדיניותו הכלכלית. מה שיישמע מחרתיים בטיעונים יעניק רמז להכרעה הצפויה, ובצורה חריגה – יש לא פחות מחמישה קולות צפים, אותם מציג הפוסט. השופט ניל גורסץ'. למרות המוניטין שלו כחבר הגוש השמרני ביותר, גורסץ' (מינוי של טראמפ) אמור לנטות דווקא למתנגדי הממשל. הוא תומך אדוק ביישום לשון החוקה והחוק, והאבות המייסדים לא היו יוצרים מערכת בה הנשיא לבדו יכול להטיל מכסים, ולא הקונגרס. גורסץ' סבור שבית המשפט צריך לאכוף את הפרדת הרשויות, גם אם המחוקקים מנסים לוותר על סמכויות לטובת הבית הלבן. מצד שני, לעיתים הוא מפתיע בקריאה תכליתית של החוק. הנשיא ג'ון רוברטס. איתות מוקדם יהיה האם רוברטס השמרן יטען ש"דוקטרינת השאלות המרכזיות" חלה כאן. לפיה, הקונגרס חייב להיות ברור כאשר הוא מאציל סמכויות ניכרות לממשל, ולא די בלשון עמומה של החוק. קשה לראות כיצד המכסים יצלחו מבחן זה, שכן המילה "מכסים" אינה מופיעה בחוק המדובר. אבל רוברטס יכול גם להצביע על הבדלים בין המקרה הנוכחי לבין מקרים קודמים בהם נעשה שימוש בדוקטרינה. שימו לב גם האם רוברטס ישאל האם טראמפ הוכיח שקיים מצב חירום המצדיק להפעיל את החוק. השופט ברט קוואנו. קוואנו (מינוי של טראמפ) הוא פרגמטי יותר מאשר עמיתיו ומציג את ההשלכות המעשיות של הפסיקה. טראמפ טוען שפסיקה נגדו תחתור תחת שיחות הסחר שמנהלת ארה"ב. אבל גם אם יפסיד כאן, קיימים חוקים אחרים שמתירים במפורש לנשיא להטיל מכסים בנסיבות רבות. הדבר אמור להקל על השופטים לפסוק נגדו. בשנה שעברה כתב קוואנו, כי יש להעניק לנשיא יותר חופש פעולה כאשר מדובר במדיניות חוץ וביטחון. למתנגדי המכסים צריכה להיות תשובה טובה לשאלה מדוע מדובר גם במדיניות פנים: את המכסים משלמים האמריקנים וטראמפ אמר במפורש שאחת המטרות היא לשנות את הכלכלה האמריקנית. אם בית המשפט רוצה להעניק אוטונומיה נשיאותית בנושאי חוץ, עליו להגדיר את גבולותיהם. השופטת אלנה קגן. היא האסטרטגית ביותר שבין שלוש השופטות הליברליות ותנסה למשוך לצידה את עמיתיה השמרנים. הדבר יהיה לא פשוט, שכן היא התנגדה להחלת "דוקטרינת השאלות המרכזיות" נגד מהלכים של ממשלים דמוקרטיים. אבל היא יכולה לנסות לדרוש מהשמרנים להיצמד לפסיקותיהם הקודמות. השופטת איימי קוני-בארט. לאחרונה אמרה קוני-בארט (מינוי של טראמפ), כי פסק דינה החביב עליה היה בנוגע לפסילת מחיקת הלוואות הסטודנטים בידי ג'ו ביידן. כאמא לשבעה ילדים, היא השתמשה שם במשל זה: "תארו לעצמכם שאמא שוכרת שמרטפית להשגיח על ילדיו בסוף השבוע. כאשר היא נכנסת, האם נותנת לה את כרטיס האשראי שלה ואומרת: תוודאי שהילדים יעשו כיף. השמרטפית לוקחת את הילדים לפארק שעשועים, כולל שני ימים ולילה במלון. האם הטיול עלה בקנה אחד עם הוראת האם? מבחינה לשונית – כן, כי ההוראה הייתה פתוחה. אבל האם הוא עלה בקנה אחד עם הבנה הגיונית של ההוראה? ספק רב". המכסים של טראמפ נראים כמו ההרפתקה של השמרטפית – אולי מותרים לפי לשונו של החוק, אך לא עולים בקנה אחד עם קריאתו בתום לב. ייתכן שקוני-בארט היא הקול הבטוח ביותר בין ששת השמרנים להצביע נגד טראמפ, וכדאי לשים לב להתבטאויותיה.