בריה"מ הייתה המדינה הגדולה בעולם בשטחה, ואדמתה כנראה גם העשירה באוצרות טבע. למרות שמשאבי הטבע היו "שייכים לעם הרוסי" (או לעמי בריה"מ), עמדה ההכנסה לנפש שם על כ-60 דולר לחודש בתוספת שירותי "חינם" שסופקו לאזרח מן הלידה ועד לקבר. רמת החיים הנמוכה, איכות החיים המדכאת ותוחלת החיים הקצרה יחסית למערב אילצו את שליטיה לסגור את הגבולות כמעט הרמטית, כדי שאזרחים לא יברחו מ"גן העדן הסוציאליסטי". אוצרות הטבע נשארו "בבעלות העם" אבל רחוקים מ"כיסי העם", ורובם כנראה נותרו עמוק באדמה.
לחומרי גלם אין ערך אם אין יודעים כיצד לאתרם ואם אין מי שיפיק אותם ברווחיות. כדי להפוך אוצר טבע למוצר, נדרשים בני אדם חופשיים שישקיעו, יסתכנו ויתוגמלו על מאמציהם ועל הסיכונים שנטלו. בלעדיהם אין משמעות ל"פוטנציאל גז", ומשטר הַמּלְאים את פרי עבודתו של האדם ומאפשר את שינוי כללי המשחק לאחר שזה התחיל - יקבור את "אוצרות הטבע של העם", ולא רק אותם.
ממשלות ישראל לא היו מסוגלות לממן ולהפיק גז או נפט במשך 60 שנה ובקושי הצליחו למכור זיכיונות חיפוש - כי איש לא עמד בתור לקנותם. עשרות חברות ניסו, הפסידו וברחו. כיום, אחרי שהיזמים הראשונים גילו גז באזור, כולם חכמים. אך מעניין כמה רישיונות הייתה ממשלת ישראל מצליחה למכור לפני 10 שנים, אילו פרסמה כי: "התמלוגים ייקבעו על-ידי הממשלה, ויוכלו להשתנות מידי חצי שנה"...
משהתגלו אוצרות טבע והופקו, יש היגיון בתשלום תמלוגים למדינה (כפי שסוכמו מראש בין הצדדים). המדינה מעניקה שירותים לחברות הגז, ובראשם - הגנה ביטחונית. היא גם מעמידה לרשותן את מערכת המשפט שלה. משלם המיסים הישראלי השתתף בעלות (לאו-דווקא מרצונו) באמצעות זיכוי מס שמקבלים המשקיעים בחיפושי נפט - בהשקעות, שכמעט כולן ירדו בעבר לטמיון.
שיטת ה"אז מה?"
אופיים של תנאי הסכם בין קבלנים ובין המדינה תלוי בזהות הקבלן ובהיקף עסקיו. יש להניח כי הממשלה מקפידה על קוצו של יוד בהסכם עם איש עסקים קטן שזכה במכרז לאספקת שקיות ניילון למשרד החקלאות. אבל אם טייקון הוא הזוכה במכרז לרכישת בנק, לבניית רכבת קלה או ליצור חשמל - אז שני הצדדים מגלים גמישות מפתיעה, וההסכם הראשוני משמש רק בסיס להתנצחויות ומקור פרנסה מתמשך לעורכי דין. המדינה נרתעת מדרישה לקיום החוזה כלשונו, ואילו היזם שולף את השפנים שנשתלו מראש בהסכם ומפרשם כרצונו.
כל המצוי בדברי ימי העסקות שבין המדינה ובין משקיעים וקבלנים חיצוניים, יודע כי יזם ש"עושה עסק עם המדינה" מכיר "עם מי יש לו עסק". היזם או המשקיע אינם מתנהלים מול אנשי עסקים מהליגה שלהם, אלא מול פקידי מדינה, שהתמריץ שלהם להתאמץ או להגן על כספי הציבור אינו גדול מדי. הפנסיה וההעלאה בדרגה מובטחים ללא קשר לכמות העבודה או לאיכותה. מעל לפקידים יושבים פוליטיקאים, שגם להם יש מה לומר בעניין המכרז. מייד לאחר הזכייה, משתדלת כמעט כל זכיינית להיכנס עם המדינה למו"מ על "שיפורים" בתנאי המכרז.
המחיר שמציע יזם במכרז של המדינה משקף לעיתים קרובות את הערכתו ואת הבחנתו הדקיקה בסעיפים וב"עיזים" שיוכלו להיות עילה לשיפור תנאי המכרז לאחר הזכייה בו, בדיוק כמו קבלן שיפוצים המגיש לבעל הדירה רשימת תוספות שביצע ש"לא דיברנו עליהן מראש", וראוי לציין שחלקן בדרך כלל מוצדק. לא מופרך לנחש כי יש חברות המבררות מראש, עם הפוליטיקאים "שלהם", לאיזו עזרה יוכלו לצפות לאחר מעשה, ובהתאם לכך הן מתמחרות את הצעתן. לחברה הזוכה במכרז יש תמיד הסברים מדוע יש לשלם לה מעבר לתמורה שעליה הסכימה במכרז; לעומת זאת, חברות מפסידות מגישות ערעור לבית משפט על אי-תקינות של המכרז ועל הפגמים בו... למיטב זכרוני, מעולם לא חולטה ערבות בנקאית של חברה-זוכה על שלא עמדה בתנאי מכרז. היה אולי מקרה אחד בלתי שגרתי (2006), בו הפתיע החשב הכללי דאז,
ירון זליכה, והעז לראשונה לחלט ערבות של חברת כרמל התפלה שלא עמדה בתנאי מכרז. מונח המפתח הוא "אז מה". "אז מה אם חתמנו? התחייבנו לשלם תגמולים למדען הראשי תמורת השקעתו בפרויקט? - אז מה? התחייבנו כי אם לא נעמוד בתנאים נחזיר הלוואה שהתקבלה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון? - אז מה?"
יש לשער שכל מערכת היחסים בין המדינה לבין בעלי הרישיונות לקידוחי גז בים הם מסוג "תאריך זה לא תאריך, והסכם זה לא הסכם". אף אחד אינו צודק, וינצח מי שיצליח לגייס לצידו את כוחות העזר החזקים יותר: יזם אחד מפעיל לחצים דרך ספקי הגז המצריים ומאיים כי מובארק ייעלב אישית; יזם אחר מגייס את הנספח הכלכלי בשגרירות ארה"ב, בעוד שנציגי הממשלה מביאים כדוגמה את שיעור התמלוגים הגבוה במדינות המערב "הנאורות". ואילו ח"כ
דב חנין טוען כרגיל נגד "ברוני הגז": "כי הגז שייך לעם" ולכן ראוי להלאימו לחלוטין.
כמה תמלוגים מגיעים לאזרחי ישראל?
מדינת ישראל חתמה על הסכמים עם היזמים, אשר להם העניקה רישיונות לגילוי גז ונפט ולהפקתם. כעת היא אומרת ליזמים: "אז מה אם חתמנו?" אילו נכלל בהסכם הרישיון סעיף שהיה קובע כי "אם יתגלו אוצרות טבע כלשהם במהלך תקופת הרישיון, תהיה מדינת ישראל זכאית לשנות באופן חד-צדדי את גובה המיסים או התמלוגים" - לא הייתה כל בעיה מוסרית בהעלאת תמלוגים. ואכן, אילו היה סעיף כזה - כבר היו מנפנפים בו.
אך האם הייתם הולכים להמר בקזינו שבו הייתה ל"בית" זכות לקבוע, לאחר זכייה, כמה לשלם לכם? נתאר לעצמנו יזם המשקיע 200 מיליון דולר בהפקת סרט ישראלי יוצא דופן - השקעה ברמת סיכון גבוהה לכל הדעות - והסרט הפך להיט עולמי שובר קופות. האם יהיה זה מוסרי שהמדינה תדרוש כעת חלק מוגדל בהכנסות שמפיק הסרט כי הצליח? אולי, אבל רק על-פי אמות המוסר של גובי דמי-חסות. המדאיג הוא מספרם הרב של "אנשי ציבור", פוליטיקאים ועיתונאים התומכים בגבייתם של מה שנראה כדמי חסות. אלה מגייסים לצידם טיעונים בדבר הסכמי תמלוגים הנהוגים במדינות אחרות במערב שאותם אין הם מציגים, וקשה להאמין כי כלול בהם סעיף המאפשר למדינה להגדיל לאחר מעשה את תמלוגיה כראות עיניה. ניתן לקבוע אומנם תמלוגים אפילו בשיעור של 99 אחוזים, אך בתנאי שהוסכם על שיעור כזה מראש. אם מתחם הקידוח נמצא בליבו של אזור הידוע בעושר עתודות הגז שלו - קטן הסיכון בהשקעה וגדלה הנכונות להפרשת תמלוגים. אך לא זה היה המצב בחופי ישראל כאשר חולקו הרישיונות. הוא היה דומה למצב כאן של הקידוחים היבשתיים לחיפושי נפט, שכמעט כולם היו בתי קברות לכסף, ולכן קשה למצוא משקיעים שיסכימו להשקיע בקידוחים יבשתיים בארץ אפילו כנגד התחייבות לשלם למדינה רק 5 אחוזים כתמלוגים אם יימצא נפט.
במתחמים שבהם ניתנו רישיונות קידוח, ושבהם כבר הושקעו כסף רב והתגלה גז - אין לשנות את כללי המשחק. שיעור התמלוגים הראוי הוא זה שעליו הוסכם מראש. במתחמים שבהם טרם השקיעו הזכיינים (או השקיעו סכומים קטנים יחסית שניתן להשיבם לחברות) יש לבחון את הסכמי הרישיון ולפעול לביטולם. המדינה תפרסם הכרזה מרעננת: "מקיימים הסכמים כלשונם". לפחות בתחום של חיפוש משאבי טבע. מתחמים אלה יוצעו למכרז בינלאומי חדש. המדינה רשאית כמובן לפרסם מכרז שיכלול סעיף המעניק למדינה את הזכות לשנות את גובה התמלוגים מדי חצי שנה אם יתגלה גז. השאלה היא אם יימָצאו יזמים שיסכימו להשקיע בתנאי כזה. התחרות בין המתמודדים במכרז תהיה על גובה התמלוגים למדינה במקרה שיתגלה גז. סביר מאד שהתחרות חדשה תעלה את התמלוגים מעבר ל-32 האחוזים הנוכחיים, ובעצם - אולי לא.
[מראה]