אני ניצב ומסתכל סביבותיי, ומצד אחד אני רואה את
אחמדינג'אד, היטלר של זמננו, פרעה, המן, מה שלא תרצו, מאיים בקול צלול וברור שהוא רוצה להשמידנו. אני קורא שתוך שבוע הוא ישיג יכולת גרעינית ומכאן הדרך להשמידנו היא כה פשוטה מבחינתו. אין לנו כאן עסק עם מישהו שרק מדבר דיבורים בעלמא. יש לנו עסק עם הנהגה אירנית-מוסלמית שפועלת במלוא המרץ לממש את שאיפתה למחוק אותנו מעל פני האדמה. ואם לא די באיום האירני, יש עלינו איום סורי, לבנוני, חיזבאללה, חמאס, גי'האד איסלאמי, אל-קאעידה ומה לא. השואה מבחינת אויבינו היא מושא להכחשה או במקרה הטוב, תקדים שיש לחזור עליו, והפעם לגמור את המשימה במלואה.
אני ממשיך להביט סביב, ומן הצד השני אני רואה יהודים שנלחמים בחירוף נפש למען העם. העם הפלשתיני. אני מביט על יהודים אלה ששונאים את עמם שלהם, ועושים כל מה שלאל ידם כדי לעזור לעם הפלשתיני להגשים את לאומיותו, וטוב בעיניהם אם לאומיות זו תבוא על-חשבון לאומיות יהודית. אני מסתכל סביב ושואל: במה פשענו, היהודים? במה פשענו?
לפני חמשת אלפים שנה אדם אחד שמע את קולה של נשמת העולם. קול זה אמר לו כי הכל אחד. קול זה אמר לו כי לכולנו נשמה אחת וכי זוהי אשליה לחשוב שיש הבדל בין אדם לאדם. קול זה לימד כי כולנו נוצרנו בצלם אחד ובעבור זה עלינו לאהוב ולכבד את האחר, כי הוא אנחנו. אבי אומתנו, אברהם, לא היה כנוע מול הקול ששמע. כאשר לדעתו הקול ששמע חרץ דין קשה מדי בסדום אברהם התווכח. אברהם לא קיבל את פסיקתו של אלוהים. אברהם התווכח עם אלוהים. אברהם בא במשא-ומתן עיקש עם אלוהים.
לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה בא משה. משה הוציא עם-עבדים רצוץ ושבור ואיחד אותו סביב האמונה באחדות. סביב האמונה במופשט. סביב האמונה בערכים כה נעלים, שכנראה מעולם לא יהיה זה אפשרי להגשימם במלואם בעולם אכזרי זה. גם משה העז והתווכח עם אלוהיו. גם משה נשא ונתן עם אלוהיו על הדין הקשה שגזר על עמו למרגלות הר סיני.
אכן, בעולמנו האכזר הדינים קשים. ברעידת אדמה אחת נספים גם הרשעים וגם הטובים. לא משנה אם יש ביניהם עשרה צדיקים. העולם האכזר יכלה בשטפונות ובשריפות צדיקים ורשעים גם יחד. ילד ואישה. זקן וצעיר. יהודי וגוי. ללא אבחנה. כאילו אין דין ואין דיין. והנה קמו להם שני המנהיגים, אברהם ומשה, וניצבו מול הדין הקשה והתווכחו. הם התנצחו. הם לא ויתרו. משה היה מוכן לוותר על עצמו ולא לוותר על האידיאל של יצירת עם כהנים וגוי קדוש. עם שיהיה אור לגויים.
חמשת אלפים שנה ערכים אלה מלווים את העולם באמצעות העם היהודי. ערכים שאינם משלימים עם אכזריותו של העולם. ערכים ששואפים לקדש את העולם. ערכים ששואפים לרומם את העולם. אנחנו היהודים לא ויתרנו על ערכינו אפילו באלפיים שנות הגלות האכזריות. המשכנו ופיתחנו את הערכים האלה כשאנו פזורים בעולם אכזר שלא ריחם עלינו. כמו אברהם וכמו משה, לאורך כל הדורות, עמדנו מול העולם האכזר ומול הדין הקשה שבו והתווכחנו. באנו במשא-ומתן. חיפשנו מעט חסד. מעט אור בחשיכה הנוראית. הלכנו על גשר צר מאוד והעיקר, לא פחדנו.
כנראה שהעולם באכזריותו הטבעית לא יכול לבלוע את העם הזה, שמחפש חסד, צדק ושלום. בכל דור ודור העולם עשה כל מה שאפשר כדי להיפטר מאיתנו - אינקוויזיציה, גירוש ספרד, פוגרומים, המרות דת והשיא היה בשואה. בשואה קמה תעשיה שלמה שמטרתה אחת - להשמיד יהודים. מפעלים שלמים, רכבות, מחנות, מקלחות ומשרפות. כל-כך הרבה אנרגיה ומשאבים הושקעו כדי להשמיד את העם היהודי.
למה? האם כאשר בזו לנו רצחנו את הבזים לנו? האם כאשר הרגו בנו, קמנו והרגנו בהם? האם כאשר שרפו את בתינו, כאשר הגלו אותנו ממקומות מושבנו, התיישבנו במחנות פליטים ושלחנו את ילדינו להרוג באויבינו? בכל דור ודור, אפשרנו לאומות העולם, כצאן לטבח, לכלותנו. כאילו ליוותה אותנו תמיד התחושה שאולי באמת אין מקומנו בעולם הזה. אולי העולם הזה אכזר מדי בשביל הערכים שהבאנו איתנו עוד מימי אברהם. והנה שוב, גם היום אנחנו באותו המקום. אומנם התאספנו בארץ שאליה חזרנו לאחר אלפיים שנה; אבל כמו הצאן שהתאסף בחלקתו, בחלקת האלוהים הקטנה שלו, עודנה מאיימת עלינו חרב ההשמדה.
ובדרך הזו מה קורה לנו? יש בנו רבים שבזים ללאומיות בת חמשת אלפי השנה של עמנו ונלחמים בחירוף נפש בעבור לאומיות של עם בן שישים שנה. עם רצחני שלידתו התחוללה עם הניסיון הראשון להשמידנו בארצנו האהובה ששבנו אליה אחרי אלפיים שנה.
בני העם שהאמת היא חותמתו. בני העם שהצדק הוא נר לרגליו. בני העם שהשלום הוא נשמת אפו. בני העם שהרחמנות חזקה בו מיצר ההישרדות, נלחמים למען עם שקורא מעל כל במה להשמיד את העם היהודי. בני העם האציל, שלאחר שהשמידו שישה מיליון מבני עמו, הלך בהכנעה והקים לעצמו מדינה. לא בחרנו להתאבד על אדמת גרמניה בפיגועים רצחניים כנקמה על השואה. לא הקמנו מחנות פליטים בפולין בהמתנה שייעשה עימנו צדק. שבנו לארץ שאלפיים שנה ייחלנו לחזור אליה ואף חשבנו לחלוק אותה עם הערבי שישב באותה הארץ. אבל הערבי, שאכזריות היא דתו. הערבי, שמל את בנותיו. הערבי שרוצח את בנות משפחתו אם סררו בעיניו. הערבי שרוצח בני דתות אחרות. הערבי שחוק אלוהי רצחני ושקרי הוא נר לרגליו. שאלוהיו הם אלוהי הרצח ומלחמה. הערבי לא הסכים לכך שייעשה צדק. הערבי לא הסכים לכך שייעשה שלום. הערבי שישב על אדמה לא לו, שהכובש הרומאי קרא לה פלשתינה, החליט להמציא לערבים שחיו באותה הארץ לאומיות מלאכותית, שכל מטרתה היא מניעת הגשמת הלאומיות העתיקה של העם היהודי, שמעולם לא פסק לדבוק בלאומיותו. העם היהודי התפלל במשך אלפיים שנה שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, לשוב לירושלים, לשוב לציון.
בזמנים חשוכים אלה נדמה שהשקר הוא זה שידו על העליונה. לערבים יש מרבצים ענקיים של זהב שחור, שמאפשר להם להילחם בכל העוז באמצעות שקרים, בעם שהאמת היא נר לרגליו. באמצעות הנצחת אומללותם של הערבים הפלשתינים, ברוני הזהב השחור פורטים על נימי הנפש של האנושות. באמצעות הנצחת תבוסתם, הערבים נלחמים על רחמי העולם ובד בבד מעוררים בעולם שנאה כלפי העם היהודי. ולעולם לא קשה לשנוא את העם היהודי. הרי לעם היהודי בארצו אין זהב שחור. כמו לעמי אפריקה, העם היהודי עני במחצבים. הרי העולם לא מרחם עם ילדי רואנדה ודרפור. הוא מרחם על ילדי עזה ושכם רק בגלל הזהב השחור של אחיהם הערבים. זוהי האמת ואין בילתה.
הרחמנות של העם היהודי תמיד גברה על רצונו לשרוד. היהודי יעדיף למות מאשר לחיות תחת אשמת האכזריות. ולכן כאשר מאשימים אותנו באכזריות, יהודים רבים מתוכנו מעדיפים לחבור לערבים שבמלחמתם ב"אכזריות" היהודים, שלחו נערים ונשים להתאבד ולרצוח יחד עימם כמה שיותר יהודים, נשים, זקנים וטף. הרחמנות של העם היהודי, מוציאה מתוכו רחמנים שיעטו על ראשם כאפייה ויילחמו נגד הכיבוש של העם היהודי על ארצו. אותו העם שרצה להשתתף עם הערבים בחלוקת הארץ שלו, בעוד הערבים סירבו ועד היום עומדים בסירובם וכאמור, קוראים בגלוי לחיסול המדינה היהודית.
הרחמנות של העם היהודי הוציאה מתוכו רחמנים שראו בתורת עמם תורה אכזרית והפנו לה עורף. כעת אותם רחמנים חוברים לערבים שתורתם היא אחת - מוות לנשים סוררות, מוות לכופרים, מוות להומוסקסואלים, מוות מוות מוות. תורת ישראל קבעה שבית דין שגוזר מיתה אפילו אחת לשבעים שנה ועוד לפי דין תורה, נקרא בית דין חובלני. אבל הרחמנים שבתוכנו חוברים לערבים שבבתי-דינם מדי יום גוזרים דין מיתה על נשים ועל אומללים רבים, וקהל רב בא לחזות במאורע ואף לזרוק אבן על האומללים, אם יתמזל המזל.
הרחמנות של העם היהודי הוציאה מתוכו רחמנים שהאמת כה אכזרית בעבורם, שכריתת ברית עם השקר עדיפה מבחינתם. הערבים שולחים את ילדיהם להיהרג ואז מצלמים את גופותיהם כדי להפיץ את שקריהם בעולם. הערבים יילחמו מבתי התפילה שלהם, מן המסגדים, ולאחר שאלה יופצצו, יצלמו את הריסות המסגד כדי להשחיר את פני היהודים. יש להזכיר כי זוהי שיטתם של המוסלמים ואין זו מקריות. די להביא כדוגמאות את המוסלמים באירן, שקראו לתומכיהם לשים את ילדיהם בחזית ההפגנות נגד השאה, כדי ששוטריו יהרגו אותם ויוצגו כרוצחי ילדים. יש לזכור שבמלחמת אירן-עירק, המוסלמים האירנים ענדו לילדיהם מפתחות על צווארם, באומרם להם שאלה המפתחות לגן עדן ושלחו אותם באכזריות אל מותם בשדות מוקשים. הערבים אף מעזים ומשקרים באשר לקשר של העם היהודי להר הבית ולבית המקדש שפעמיים ישב בו. השקר הוא כל-כך גס, משום שאילולא היהודים, ירושלים כלל לא הייתה קיימת כעיר קדושה.
הרחמנות של בני העם היהודי הוציאה מתוכו רחמנים שלאומיותם היא אכזרית מדי לטעמם, אז עדיפה בעיניהם לאומיות פלשתינית, לאומיות שקוראת לחיסולה של לאומיות יהודית במסווה של מדינת כל לאומיה. העיקר לא לאומיות יהודית.
מסתבר ששוב נאספנו יחד, יהודים שמרחמים על אכזרים ויהודים שמרחמים על רחמנים. נאספנו שוב, כצאן לטבח. הרחמנים שבינינו ירחמו על עצמם ויהגרו אל מדינות אחרות בעולם עם דרכון שהוכן מראש, בעוד אלה שמרחמים על האמת של אומתם העתיקה, יישארו כדי להילחם למען ארצם, למען לאומיותם ולמען דתם, בעוד העולם יאפשר לאירנים ולערבים להשמיד אותנו באכזריות כזו שאפילו הנאצים היו מתביישים בה.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ...