אירן ידועה בעיקר כיצואנית של טרור, אך מנהיגיה גם מספקים דוגמה מובהקת איך לא לנהל את המשק. קחו למשל את הפלרטוט ארוך השנים שלהם עם תכנון ממשלתי – מציע וושינגטון פוסט במאמר המערכת שלו. הרפובליקה האיסלאמית הולכת בגדול על אספקה עצמית. המהפכה של 1979 התבססה על דחיית ערכי המערב, כולל הגלובליזציה. אחת המטרות היא לגדל בעצמה את כל המזון הדרוש לה. הבעיה היא, שהבסיס לחקלאות הוא מים – והם הולכים ואוזלים. האקלים של אירן אינו מעניק יתרון תחרותי לחקלאות בהיקף גדול. הממשלה ניסתה ליצור יתרון שכזה באמצעות סבסוד דשנים והבטחה לרכוש את היבולים, ואף הכפילה את השטח המעובד מאז המהפכה. צעדים אלו יצרו מיליוני משרות בחקלאות, אבל מומחים התריעו במשך שנים שהן יובילו למחסור במים. בשוק תקין, בו למים יש מחיר, האירנים (ולפניהם הסובייטים) היו מקבלים התראה מוקדמת מפני המחסור: המחיר היה עולה ומעודד את החקלאים למצוא שיטות יעילות יותר להשתמש במים. הסחר החופשי היה מאפשר להשלים את הפערים באמצעות ייבוא. אבל במשקים הכפופים לאידיאולוגיה, חייבת להיות חקלאות ויהי מה. התוצאה היא בדיוק כצפוי: העתודות סביב טהרן מצויות ברמה נמוכה ומסוכנת. בפועל יש קיצוב מים. הנשיא מסעוד פזשכיאן אמר שלא יהיה מנוס מהעברת הבירה. והממשלה עדיין אינה מצליחה לקבוע מחיר שוק למים. התומכים בתכנון ממשלתי אוהבים להצביע על כמה דוגמאות מוצלחות, בעיקר במזרח אסיה. אבל אלו היוצאים מן הכלל, טוען הפוסט. לרוב העלות שלה כה גבוהה, עד שלא יוצא ממנה שוב דבר טוב. העלאת הייצור המקומי לרמה של עקרון המנחה מדיניות כלכלית לא תמיד מייבשת את מקורות המים, אך תמיד יש לה תופעות לוואי שמתכנניה אינם צופים. אם סחר חוץ היה מזיק ותכנון ממשלתי היה מועיל, אירן הייתה מדינה עשירה.