בוועדה לעלייה, קליטה ותפוצות נחשף סיפורו של ולדימיר חודיינטוב בן ה־14 מנוף הגליל, שהתאבד לאחר שנים של חרם, בדידות ואלימות. אמו אולגה תיארה מערכת שאינה יודעת להתמודד עם ילדי עולים: "פניתי למחנך במטרה שיערב את הצוות הפסיכולוגי - אבל זה לא קרה". לדבריה, ולדימיר הוכה, הוחרם, לא צורף לקבוצות הכיתה ולא קיבל תמיכה חינוכית או רגשית. "הגורמים המקצועיים התערבו רק אחרי שהבן שלי התאבד". דודתו אלבינה הוסיפה כי גם לאחר מותו המוסדות לא טיפלו בכיתה ולא דנו במקרה. "אותם תלמידים שהתעללו בו ממשיכים לעשות זאת גם לאחר מותו". הטיפול חלקי - והפערים עמוקים יו"ר הוועדה, ח"כ גלעד קריב, קרא להקמת צוות עבודה משותף למשרדי החינוך והעלייה והקליטה: "יש כאן תופעה. המטרה שלנו היא לסגור את הפערים ולמנוע מקרי אובדנות נוספים". לדבריו, 31 אלף פניות של ילדים הגיעו למוקד 105 בשנתיים האחרונות, מתוכן 19% על בריונות וביוש. ח"כ ולדימיר בליאק ציין כי בידיו "עשרות עדויות של ניסיונות התאבדות של עולים חדשים צעירים". ח"כ משה טור פז הדגיש כי העיריות קולטות העולים מקבלות תקציבים ייעודיים, אולם "צריך לוודא שאנשי הצוות החינוכי עושים את עבודתם". ח"כ טטיאנה מזרסקי התריעה כי "המערכת מאבדת את בני הנוער בגלל אטימות. עולים חדשים לא צריכים רק ללמוד עברית - אלא גם סיוע חברתי". נתונים שעולים מהשטח: היקפי החרם בישראל ובחו"ל מנתוני ראמ"ה לשנת תשפ"ג עולה כי 4% מהתלמידים בכיתות ה'-י"א דיווחו שבחודש שקדם לסקר הוטל עליהם חרם. שיעורי החרם גבוהים יותר בגילים הצעירים. במחקר הבינלאומי HBSC נמצא כי שיעור המדווחים על חרם הוכפל בתוך ארבע שנים - מ־6% ב־2019 ל־12% ב־2023.

ח"כ קטי שטרית הזהירה מפני תופעת "התאבדות השראה": "ילדים נחשפים למקרים של התאבדות של בני גילם ומפתחים תחושה שזו דרך לגיטימית 'לצאת מהכאב'". משרד החינוך: "מציאות מורכבת - ואנחנו מנסים להדביק את הפער" נציגות משרד החינוך תיארו מאמצים להרחיב את מעטפת הייעוץ, להגדיל משאבים, ולשפר את איתור המצוקות. עם זאת הן הודו: "אכן יש מחסור ביועצים, אבל אנחנו מצמצמים את המחסור. תחילת השנה מאופיינת במציאות מורכבת". הוועדות דרשו לדעת האם קיימים נהלים ברורים לטיפול בחרמות, והאם יש חוזר מנכ"ל שעוסק במענה בתוך בתי הספר ומחוצה להם. ח"כ קריב הודיע כי הוועדה תקיים דיון נוסף בינואר, ותדרוש מהמשרדים להציג תוכנית עבודה מחייבת. ועדת זכויות הילד מצידה הצהירה על "איחוד שורות" לקידום מדיניות שתבלום את המגפה. שתי הוועדות קבעו כי המשימה המרכזית היא אחת: לא רק טיפול במקרי קיצון, אלא יצירת מערך מניעה מתפקד, זיהוי מוקדם ושיקום רגשי — בתוך בתי הספר, בקהילה ובמשפחה.