שאלה נפוצה היא - לשם מה נחוצים לימודי ביטחון? עד לפני כעשר שנים, לימודי ביטחון לאומי היו נדירים באקדמיות בישראל. נושאי ביטחון, אם נלמדו, נכללו בתחומי מדע המדינה, היסטוריה ובמידה מסוימת גם במחקרים סוציולוגיים. לכאורה וגם כמסורת, ענייני הביטחון נחשבו כנחלה בלעדית עליה מופקדים הממשלה, צה"ל ומשרד הביטחון. הייתה לכך הצדקה בתקופה שבה אחת לכמה שנים פרצה מלחמה. צה"ל, שהתכונן למלחמה, גייס את משרתי המילואים, המלחמה נמשכה ימים או שבועות אחדים והמדינה והחברה חזרו לשגרה.
מאז שנות ה-80, הטרור הפלשתיני בדמות האינתיפאדות וזה שפעל מלבנון, שינו את המציאות הביטחונית. המלחמות נמשכות לאורך שנים, עם הפסקות, ובכל מלחמה ומערכה העורף הוא חזית. יכולת עמידת העורף משפיעה ישירות על תוצאות המלחמה לטווח הקצר והארוך כאחד. בניגוד לעבר, כאשר הצבא לחם והעורף האזרחי והצבאי תמך בלוחמים, כיום הלוחם נמצא בכל מקום, במגע קרבי עם היריב, ברשות המוניציפאלית, המקומית והאזורית, בארגוני החירום - משטרה, מגן דוד אדום, שירותי הבריאות, שירותי הרווחה, התקשורת, מפעלים ויישויות תפקוד המשק ומוסדות חינוך. זו תופעה שראוי לכנותה - טוטאליות המלחמה והלחימה בכל המקומות והסביבות - גם אם נפח האש מוגבל לכאורה אין ודאות שכך זה יישאר.
נדרשת אפוא גישה חדשה אחרת. ההיגיון לאורו צה"ל פועל עשרות שנים מנחה להתכונן באמצעות פיתוח יכולות ואמצעים, הכשרה ואימונים, שמירה מתמדת על רמת מוכנות ועל כוננות גבוהה, ועל מעבר מהיר מאוד מרגיעה לחירום וללחימה. לא כך נהגנו בעבר. ברוב המלחמות הגדולות שעברנו, העורף המדינתי והאזרחי נותר מחוץ למרחבי הלחימה (דווקא במלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות, חיפה ותל אביב הופצצו מהאוויר ומאות אנשים נפגעו). צה"ל ומערכת הביטחון הסתפקו בהקמת ארגון התגוננות אזרחית (הג"א) תחת פיקודו של צה"ל, שעיקר עיסוקו היה מקלוט. בזמן חירום צה"ל נטל את האחריות, הסמכות והפיקוד על כל מערכות החירום. מוסד ממשלתי חשוב היה "משק לשעת חירום" (מל"ח) שייעודו היה ונותר מעבר ממשק של שגרה ורגיעה למשק במצבי מלחמה וחירום.
המציאות, שהייתה הנוחה לעורף, השתנתה לרעה. אבני הדרך זכורות לכולנו: מתקפת הקטיושות על הגליל וקריית שמונה בעיקר בקיץ 1981, פיגועי הטרור לאורך האינתיפאדה השנייה בכל הארץ ואף סביבה לא הייתה חסינה, מלחמת לבנון השנייה שבמהלכה כמעט ששותקו החיים בכל צפון מדינת ישראל, שנות שיגור הרקטות והטילים מרצועת עזה לפני ההינתקות ואחריה, ולאחרונה - במהלך המערכה "
עופרת יצוקה" - כיסוי יומיומי של רקטות וטילים עד באר שבע, אשדוד וגדרה.
מציאות זו מחייבת היערכות אזרחית, ממשלתית ומוסדית שונה מבעבר. כל היישויות האזרחיות והממלכתיות נאלצו להתחיל לחשוב ולפעול בדומה לצה"ל במלחמותיו, אולם עם התאמה עמוקה לתשתיות האזרחיות ולארגונים האזרחיים הקיימים, וזה הבדל גדול ומשמעותי. זו הסיבה להקמה לפי חוק של "רשות החירום הלאומית" (רח"ל), שהיא רשות מטה מתאמת, אבל זו אינה כוחות עבודה ופעולה הנמצאים בתשתיות של החברה האזרחית ומנגנוני המדינה.
ארגוני החירום וכל האנשים הממונים והפועלים בשגרה ובחירום למען ביטחון האוכלוסיה צריכים להיערך דרך קבע, כחלק משגרת החיים הנורמאלית להתכוננות ולמוכנות, למניעה, לניהול אירועים ולשיקום האדם והסביבה מנזקי טרור ומלחמה. כל אלה מחייבים הכשרת כוח האדם המופקד על התגוננות העורף בכל המצבים האפשריים.
בניגוד לצה"ל, שם ההכשרה והאימון מרוכזים במתקנים ייעודיים ובשגרת עבודה מתמשכת, הרי בעורף, ההכשרה, הלימוד והקניית יכולות צריכים להיעשות במסגרת החיים הרגילים ושגרת התפקוד הנורמאלית של כל ארגון וארגון שאינם מכונסים תחת סמכות ריכוזית. זה מחייב גישה שונה, דהיינו - צמיחה של כוח-אדם מיומן ומשכיל העובד בכל רשות וארגון כשגרת חייו ופרנסתו.
אחרי מלחמת ששת הימים הבינו בצה"ל כי בעלי תפקידים הצומחים מתוך השורות חייבים בהשכלה אקדמית רלוונטית. כיום, השכלה אקדמית היא נחלה אפשרית לכל קצין המשרת בצבא הקבע. צריך לאמץ גישה כזו גם לתחום הרחב של הגנת העורף. הכשרה אקדמית של בעלי תפקידים תעלה עד מאוד את היכולת לצמיחה של בעלי יכולות מלמטה - דבר חשוב למערכת שאין לה ארגון-על ריכוזי. העובדים שיוכשרו במסגרת תואר ראשון, שעיקרו התגוננות העורף, יהפכו עם הזמן למנוע פעולה של יוזמות מקומיות וארציות.
