אכן, מתברר שארל וורן היה זה שפתח את השער לשורה של שופטים בביהמ"ש העליון ששינו את דרכם, והכעיסו את הנשיאים שמינו אותם. ג'ון הנרי סונונו שימש בתפקיד ראש צוות הבית הלבן בממשלו של ג'ורג' בוש האב. ביולי 1990 המליץ סונונו לנשיא ארה"ב למנות את השופט דיוויד סאוטר לבית המשפט העליון. סונונו, מושל ניו-המפשייר בשנים 1989-1983, הבטיח כי מהיכרותו עם משנתו החברתית-אידיאולוגית של סאוטר - שאותו מינה עם כניסתו לתפקיד המושל לשופט בית המשפט העליון במדינתו – הוא משוכנע כי כניסתו לבית המשפט תחזק את הפלג השמרני. סאוטר נודע בשנות הכהונה כשופט מדינתי שמרן ביותר. מועמדותו של סאוטר עוררה גלי ביקורת מכיוונים שונים בחברה האמריקנית. הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי, נציג מסצ'וסטס הסמוכה למדינתו של סאוטר, ניו-המפשייר, הזהיר את חברי הסנאט כי סאוטר הוא ימני-שמרן קיצוני. ביקורת נוספת הופנתה כנגד מועמדותו של סאוטר מצד גורמים בארגון הפמיניסטי הגדול והחשוב ביותר בארצות הברית, NOW. מולי יארד, שכיהנה אז כנשיאת הארגון, טענה כי סאוטר "ישים קץ לחופש של הנשים בארץ הזאת". ארגון זכויות האדם לשחורים, NAACO, קרא לחצי מיליון חבריו לשלוח מכתבים לנציגיהם בסנאט כדי שלא יאשרו את מינויו של סאוטר. להתנגדויות אידיאולוגיות אלו היה בסיס עובדתי מוצק. מלבד פסיקותיו של סאוטר בבית המשפט העליון של ניו-המפשייר – שכאמור הראו בבירור קו שמרני מובהק – הרי שגם בעדותו בפני הסנאט הביע סאוטר תמיכה ביחס המצמצם לפירוש החוקה, שהוא אחד ממאפייניהם של שופטים שמרנים. לבסוף, למרות ההתנגדויות וההתארגנויות לסיכול המינוי, אושר מינויו של סאוטר בסנאט בקלות יחסית. בשנים הראשונות לכהונתו סאוטר אכן נטה לכיוון השמרני, גם אם לא באופן רדיקלי כפי שציפו ממנו. נקודת המפנה התרחשה בשנת 1992, כאשר סאוטר, יחד עם שני שופטים נוספים שמונו על-ידי ממשל רפובליקני-שמרן, הצטרפו לדעת הרוב והכירו בזכותה של אישה להפיל את עוברה. לאחר מינויו של קלרנס תומס לשופט בבית המשפט העליון, וביתר שאת משנת 1995, החלו פסיקותיו של סאוטר לנטות שמאלה, לכיוון הליברלי, בסוגיות שונות שהועלו על הפרק. עם הזמן, ובעקבותיו אופי פסיקותיו ודעותיו בנושאים שנויים במחלוקת כמו עונש מוות וזכויות עובדים, הלך סאוטר ונתפס כשייך לזרם הליברלי בבית המשפט העליון, וזאת כאמור בניגוד לציפיותיו של הנשיא שמינה אותו, ג'ורג' בוש האב. מינויו של סאוטר, שנחשב מבחינת השמרנים הרפובליקנים לכישלון, גרר אחריו קריאה שהפכה לכמעט מטבע לשון בקרב מחנה פוליטי זה בהקשר למינויים הבאים לבית המשפט העליון: "לא עוד סאוטרים" (no more souters). משפט זה ליווה את בחירתם של שופטים בבית המשפט העליון על-ידי ממשלו הרפובליקני של ג'ורג' בוש הבן, והביא בין השאר ב-2006 למינויו של סמואל אליטו, הנחשב לשופט שמרן ביותר. מלבד וורן וסאוטר, אפשר כאמור למנות מספר לא מבוטל של שופטים ששינו את עמדותיהם בחדות במשך תקופת כהונתם למורת רוחם של הנשיאים שמינו אותם.

עובדת היותו של המועמד לשיפוט בבית המשפט העליון שופט בערכאות נמוכות יותר בעברו, אכן מקטינה את הסיכון שישנה את עמדותיו. מבחינה זו, אובמה לקח על עצמו סיכון כשמינה את קייגן, שכאמור לא הייתה שופטת בעבר. האם גם קייגן עשויה להפתיע ולשנות את עורה האידיאולוגי? למרות האמור, במקרה הזה התשובה היא ככל הנראה שלילית. ראשית, הגם שלא הייתה שופטת, דעותיה ועמדותיה הסופר-ליברליות של קייגן בתפקידיה בעבר ובהצהרות שהעניקה בנושאים שונים, יקשו עליה מאוד להפוך לכיסא השמרני השישי בבית המשפט העליון של ארה"ב. שנית, בכ-90 אחוזים מהמקרים שבהם התרחש עד כה היפוך עמדות שכזה, הכיוון היה משמרנות לליברליות, מכיוון ימין לגלישה אִטית למחנה השמאל. מעבר מהשמאל לימין, מליברליות לשמרנות, כמעט לא התרחש, ולכן לא סביר שיתרחש גם לאלנה קייגן. תופעה זו - אנשים שנבחרים לתפקיד ציבורי על סמך דעותיהם הימניות-שמרניות ומשנים את עורם בעת תפקידם, כשהתנועה ההפוכה כמעט ולא מתרחשת - אינה בלעדית דווקא למערכת המשפט האמריקנית. מי כמונו, הישראלים, יודע וחווה זאת על בשרו.

מלבד הכרזת מלחמה, מינוי שופט בבית המשפט העליון היא אולי ההחלטה המשפיעה ביותר שיכול נשיא אמריקני לקבל. הוכחה טובה לכך מגולמת בדמותו של פול סטיבנס, השופט שלכיסאו ולנעליו נכנסה קייגן. הנשיא ג'רלד פורד, שמינה אותו לתפקיד בשנת 1975, המשיך למעשה להשפיע באמצעות זרוע שיפוטית ארוכה זו שנים רבות לאחר שעזב את הבית הלבן. מעבר להיותה השופטת האישה הרביעית בסך הכול בבית המשפט העליון מאז הקמתו, ומעבר להיותה בת למיעוט היהודי בארה"ב, לאלנה קייגן תכונה נוספת המייחדת אותה בין שופטי העליון בעשורים האחרונים – היא מעולם לא הייתה שופטת. אולי הדבר מפתיע, אבל שיפוט בערכאות נמוכות לא מהווה תנאי מקדים להתמנות כשופט בביהמ"ש העליון בארה"ב. זה לא שאובמה הביא את קייגן אחרי פגישה מקרית ברכבת התחתית. יש לה רקורד מרשים בשלל תפקידים במערכת המשפט האמריקנית: היא הייתה פרקליטה ויועצת בבית הלבן בתקופת ממשל קלינטון, ולאחר מכן כיהנה ארבע שנים כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת הארווארד. בממשל אובמה כיהנה קייגן כמשפטנית שמייצגת את הממשל בפני בית המשפט העליון – עמדה הנחשבת ליוקרתית ביותר במשרד המשפטים, שנייה רק לשר עצמו. ועדיין, שופטת היא לא הייתה. ביובל השנים האחרון, רשימת המועמדים לתפקיד שופט בבית המשפט העליון כוללת בתוכה שיעור הולך וגדל של אישים ששירתו לפני כן כשופטים בערכאות נמוכות יותר. לפני 1975 הגיע שיעור המועמדים שלהם ניסיון שיפוטי לכדי 39 אחוזים בלבד. משנת 1975 ואילך זינק שיעורם לכדי 76 אחוזים. הסיבה לשינוי נעוצה בחששם של הנשיאים מסטייה אידיאולוגית של השופטים שהם ממנים, באופן שיכול לעקר את השפעתם הפוליטית לאורך שנים, ואולי אפילו לעזור למחנה היריב. ה"אשם" העיקרי בתופעה חדשה יחסית זו, שבמסגרתה משנים שופטים את דעותיהם ואת תפיסותיהם לאחר מינוים לבית המשפט העליון, הוא כנראה ארל וורן, שופט בית המשפט העליון בארה"ב בשנות ה-50 וה-60, שנחשב לאחד מאבות זכויות האדם בארה"ב. ההרכב שעמד בראשו ביטל את ההפרדה הגזעית במדינה בשנת 1954. אלא שוורן לא תמיד אחז בדעות כה ליברליות. במלחמת העולם השנייה הוא כיהן כמושל קליפורניה, המדינה שבה חיו רוב המהגרים היפנים בארה"ב באותה תקופה. וורן הטיף בקולניות לביצוע אחד הצעדים השנויים ביותר במחלוקת בזמן המלחמה, והוא גירוש היפנים כולם מהחלקים המערביים של מדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה ומהשטח הדרומי של אריזונה, וכליאתם במרכזי פינוי במדבריות המערב ובשטחי הביצות של ארקנסו. פעולה זו, שלא בוצעה כלפי אף שבט מהגרים אחר, כולל יוצאי גרמניה או איטליה, כונתה על-ידי השופט פרנק מרפי כ"נושאת דמיון עגום לטיפול הנאצי ביהודים". הנשיא הרפובליקני אייזנהאוור מינה את וורן מתוך הנחה וידיעה כי וורן הוא שמרן, אם לא שמרן קיצוני. המהפך שעבר וורן עם השנים שבהן ישב על כס השיפוט, שבא לידי ביטוי בשורה ארוכה של החלטות ליברליות שאליהן הוביל את בית המשפט העליון בשנות ה-50 וה-60, הכעיס מאוד את אייזנהאוור, את הממשל הרפובליקני ואת ציבור האזרחים השמרני בארה"ב. מכיוון שמדובר, כאמור, במינוי פוליטי מובהק, שופט בית המשפט העליון שמשנה את דרכו נתפס, במידה רבה של צדק, כמי שבוגד בעקרונות ובערכים שעל בסיסם מינו אותו שולחיו. בערוב ימיו התייחס אייזנהאוור פעמיים לאכזבה זו. שנים רבות לאחר תום כהונתו כנשיא אמר אייזנהאוור כי מינוי וורן היה "הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי". בהזדמנות אחרת, כשהנשיא לשעבר נשאל אם ביצע טעויות במהלך כהונתו כנשיא ארה"ב, השיב: "כן, שתיים, ושתיהן יושבות בבית המשפט העליון". השופט השני שאליו התייחס אייזנהאוור היה ויליאם ברנן, שהלך בדרכיו של וורן ושינה את עורו משמרנות לליברליות.