יש מקום לחשוש כי הכינוס הדן לכאורה בשאלה של חסינות התורה מפני התערבות שיפוטית או אכיפתית של המדינה, הוא אבן-דרך במהלך כולל השואף, אף אם לא כך הגדיר זאת, לבדל את שומעי לקחם של רבני הציונות בתוך המדינה מסמכותה האזרחית של המדינה.
איש לא יודה בכך מפני שהציונות הדתית - כפי שהיא לימדה עצמה להיקרא וכבר בכך לסמן כי היא ציונות אחרת מן הציונות של יהודי הארץ והתפוצות שאינם נמנים עם המחנה הדתי - היא ציונות מעורבת, ציונות מגשימה, ציונות שיש בה גילויים מעוררי השתאות של מסירות נפש בשירות כלל ישראל, ואיך אפשר להעלות על הדעת כי היא מבדלת?
"לא נעלה" שאמרו רבנים החתומים על המלצות לספר [ראה משמאל] שאין אדם יכול לומר עליו שהוא הלכה פנויה בכל הטיה אידיאולוגית, הוא "לא נעלה" מהדהד; ויותר משהוא מגן על חסינות התורה מן המעשה החקיקתי והאכיפתי של המדינה החילונית, הוא שולל את תוקפו של המשפט הישראלי כמשפט כל אזרחי הארץ. האמירה כי מזה עומדים תופשי-תורה ומזה פקידים, כאילו זה סימון אמיתי וכן המעיד על המשמע של העימות. היום הנושא הוא ספר, מחר הנושא יתבהר כנושא של המדינה.
לא הייתי נזעק לו הביעו רבנים חשובים דעתם האישית בזכות "לא נעלה". אולם כינוס משמעו גיוס ציבור למאבק מחוץ לזירת הבירור העיוני של שאלה שמותר לשאול ושיש עליה, לדידם של אישים שונים, תשובות שונות. יצירת מחנה הוא אקט פוליטי והוא הופך את הנושא הנדון לכאורה לדגל של מאבק לא על הנושא אלא על המעמד. אין היום למחנה המתקרא "הציונות הדתית" מנהיגות פוליטית עצמאית הדנה בשאלה פוליטית על-פי קני המידה הפוליטיים, וההנהגה היחידה המתקיימת היא הרבנית. היא חשובה כרוחנית, כהוראתית, כמחנכת. אכן, אולם בוואקום הקיים היא מתעצמת והולכת פוליטית על כל המשתמע מכך כבר היום, ולמחר ללא ספק. כינוס של עשרות רבות של רבנים הוא מעשה של יצירת מחנה המוביל מחנה וכל המביע דעה עיונית הדוחה דעות המתכנסים, חשוב כמיעוט סורר המורה הלכה לפני רבותיו, אפילו הוא עצמו רב מוסמך, על אחת כמה וכמה אם אינו כזה.
לכן, כינוס הרבנים יוצר מציאות שגדולי רבני ישראל לדורותיהם וראשוני פוסקיו, לעולם לא סמכו ידיהם עליה. מעוזו של רב הוא במצודתו בבית מדרשו שלו פנימה, לא במחנים. אם במחנים, הוא עצמו משחרר כוחות העלולים לשוב עליו ואליו, ולסכן הדברים המקודשים בעיניו, ואחריותו לבוקה ולמבולקה בתוך המחנה ומחוצה לו גדולה עד למאוד.
אינני רוצה להתייחס בזה לספר עצמו שאי-אפשר היה להעלות על הדעת שייכתב; ועכשיו, כשנכתב, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שיקודם בהמלצות; ועכשיו, כשקודם בהמלצות, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שיזכה לכינוס של חשובי רבני הציונות הדתית; ועכשיו, כשזה קרה, ראוי להעלות על הדעת מה יכול לקרות עוד.
אני מבקש על כן לצרף את קולי לקולות המוחים והמתריעים, אבל בעיקר אני מבקש להצטרף לכל מעשה ציבורי שיסמן מטרות ודרכים כדי להיאבק במגמה ההולכת וצוברת כוח, ומאיימת להפוך למסה קריטית שעלולה חלילה לסמן את הנתק של אנשי תורה ועבודה מן השותפות הגדולה עם כלל ישראל בבניין מדינת ישראל לעם ישראל.
בברכה, יצחק מאיר