נשיא המדינה יצחק הרצוג קורא (30.12.25) לחקור את אסון שבעה באוקטובר במסגרת חוק ועדות חקירה הקיים, והזהיר מפני הקמת ועדה שבה יהיו שותפים גורמים פוליטיים. בקואליציה רואים בדברים התייצבות לצד האופוזיציה בוויכוח המתנהל בכנסת על חקיקה להקמת ועדה חדשה, ובתגובה פרסם ח"כ אריאל קלנר מכתב חריף שבו טען כי הנשיא מחויב להיות "של כל העם" וכי אין מקום ל"משפחות שכולות סוג ב'". הרצוג אמר בחוג התנ"ך לציון צום עשרה בטבת כי "לשם כך צריך, בראש ובראשונה, לתחקר באופן מלא, מעמיק וממלכתי, על-פי החוק הקיים – חוק ועדות חקירה – את האסון הנורא של שבעה באוקטובר, ואת המחדל וליקוי המאורות שהובילו אליו". כלומר, את הרכב הוועדה ימנה השופט יצחק עמית. הוא הוסיף כי הציבור מבקש תשובות: "הכאב של אזרחים, משפחות וקהילות בישראל הוא עצום. הם רוצים תשובות, ומגיעות להם תשובות". בהמשך הזהיר הנשיא מפני השפעת שיקולים פוליטיים על אמון הציבור: "הכנסת גורמים פוליטיים כמרכיבי הוועדה, ובמיוחד בעיצומה של שנת בחירות, עלולה לפגוע באופן משמעותי בתהליך החשוב הזה, ובאמון בו". במערכת הפוליטית, עצם ההדגשה הזו נקראת בשתי צורות: מצד אחד, קריאה לשמור על ממלכתיות ולמנוע חשד להטיה. מצד שני, בקואליציה טוענים כי האופן שבו הוצגה החלופה – ככזו שעלולה להיות "פוליטית" – מציב מראש סימן שאלה על יוזמה שמקודמת בכנסת. תגובת קלנר: "אין הבדל בין דם לדם" ח"כ אריאל קלנר, יוזם החוק להקמת ועדת חקירה "ציבורית שוויונית ובלתי תלויה" כהגדרתו, פנה לנשיא במכתב ובו טען כי הדברים משאירים מחוץ לתמונה ציבור של נפגעים. "כבוד הנשיא, אתה אמור להיות הנשיא של כל העם, ללא יוצאים מן הכלל – ללא אזרחים סוג ב' ובטח לא משפחות שכולות סוג ב'", כתב. קלנר הוסיף: "אין הבדל בין דם לדם ואין הבדל בין שכול לשכול. אל תיתן ידך למהלך בו תקום ועדה שהם ימודרו ממנה ושאלותיהן יישארו ללא מענה". קלנר טען למעשה כי הוויכוח אינו רק טכני או משפטי, אלא נוגע גם לתחושת ייצוג ושייכות של משפחות וקהילות שנפגעו, וביקש מהנשיא להימנע מעמדה שעלולה להתפרש כמתן לגיטימציה למסלול אחד בלבד. ויכוח על המסלול ועל ההרכב המחלוקת מתנהלת על-רקע קידום חקיקה בכנסת להקמת ועדה חדשה לחקר אירועי שבעה באוקטובר. הנשיא, מנגד, קורא להפעיל את המנגנון הקיים של חוק ועדות חקירה. בדבריו שילב הרצוג גם מסר רחב יותר על האחריות הלאומית להסיק מסקנות: "אסון לאומי איננו מתחיל ביום שבו הכל מתמוטט... הוא מתחיל ביום שבו מפסיקים להקשיב". הוא התייחס גם לצורך להפיק לקחים מהתרעות שניתנו ונזנחו, ולסכנות שבשיח ציבורי קיצוני. בשורה התחתונה, הוויכוח מתכנס לשאלה אחת מרכזית: האם האמון הציבורי יוגבר דווקא באמצעות מסלול קיים ומוכר, או באמצעות מנגנון חדש שיקבע בחקיקה וייתן מענה לטענות על ייצוג והוגנות.