מאמרים אחדים והרבה מילים בלתי מובסות הקדיש המשורר והמורה לתנ"ך איתן קלינסקי לילדי הזרים. השימוש הרטורי בסלוגן התקשורתי "400 ילדים", או "רק" 400 ילדים, פורט במאמרי ("הגם קלינסקי בנביאים"); חישוב קל ונכון יותר מונה אלפי זרים.
קלינסקי קרא להחביא את ה-400, ובו בעת "החביא" גם את השאר: 800 שקיבלו היתר וגם את הוריהם - יחד זה כ-3600. קלינסקי, על צד שמאל, מרשה לעצמו את מה שהשמאל מרשה לעצמו - בשם ההומניות הסובייקטיבית.
ימים ספורים טרם התעוזה של קלינסקי יצא איש רוח אחר,
יוסי שריד, בקריאה דומה לעבור על החוק: "מרושעים", כתב, "איספו אותם [את הילדים] לביתכם, החביאו. נראה אותם, את נציגי החוק, שיבואו לחפש בעליית הגג, במרתף, בארונות".
שריד התלונן על ההשוואה בין ילדי הזרים למה שאני כיניתי במאמרי 'ילדי המוזרים', בני מתיישבים, אותם כינה בעברית יפה ובלתי מובסת: "גידול פרא".
לא נוח לו לשמאל עם ההשוואה עם גירוש-קטיף; הוא מבקש להחביא את ילדי הזרים, אבל עדיף היה לו להחביא את המילים הללו, הציניות, מלאות בשמחה לאיד, שנכתבו על-ידי ההומניסט ממרצ, במאמרו "
הלם השיבה הביתה":
- "על טראומת ההינתקות עצמה - כבר נשפכו דמעות ומילים כמים, ואילו על השנייה לא נכתב עדיין... טראומת ההיכרות עם המציאות בישראל... לא עוד חינוך חינם בכל גיל... הממשלה דנה ומפרנסת אותם מקופתה, מקופת הציבור, ומובטלים אין בהם כמעט".
כבר יש, שריד - והרבה.
במדינה נורמלית קשה להתלונן על הומניות קיצונית שכזו, אולי אפילו לברך על כך, אך די ברור שמספר המאמרים של אנשי שמאל בנושא, לא הכיל את הטראומה של ילדי-גירוש-קטיף הסובלים עד היום. אבל, במדינה נורמלית, אין שמאל כזה.