את נוף העצים של נורבגיה לא הכרתי וגם את אופיים המסוגר של תושביה. פר פטרסון, המתואר כ"אחד מסופריה החשובים של נורבגיה", פתח לי צוהר בספרו "יוצאים לגנוב סוסים".
כאשר הוחלט בבוק קלאב לדון בספר הזה, חשבתי "מה זה כאן, חסמב"ה"?
כשקראתי את הספר (228 עמודים), ראיתי שבינו ובין חסמב"ה מבדיל הכל, ולא רק השנים מאז שיגאל מוסינזון כתב את ספרו הראשון. שני ספרים, שמספרים על תקופת הנעורים ושניהם - יום ולילה.
פטרסון בחר להתחיל את הסיפור כשטרונד בן ה-67 עוזב את אוסלו, קונה חווה קטנה בקצה היער ובקצה המדינה, ומחליט להתבודד בה בשארית ימיו. החווה נמצאת בכפר, שבו בילה קיץ אחרון עם אביו, כשהיה בן 15, ובו קרו מאורעות שאותם ביקש לשכוח. פגישה מקרית עם שכן ושיחה עם שכן שני, הציפו את עברו והחזירו אותו לאותם אירועים. את טרונד ואותנו, הקוראים.
במבט מן הקיץ הישראלי, התיאורים נראים כמציאות בלתי אפשרית ועם זאת, האנשים בספר נראים כל-כך אנושיים...
אם אנחנו אמני תזזית המילים, הרי הנורבגים מדברים לאט, בחיסכון מופלג. מעט מילים, והן אומרות הרבה. רגשות כמעט לא מתוארים בסיפור, רק מעשים ופעולות. אבל הרגשות קיימים והקורא יכול וצריך לשאוב אותם. גם בשמו של הספר טמון סוד. זאת לא רק הרפתקה של שני נערים ביער של השכן העשיר.
חובה לקרוא לאט את הסיפור. להבין את העלילה המשתרגת בין עבר והווה, ולקלוט את מה שהסופר מערה עלינו. ב"יוצאים לגנוב סוסים" יש תיאורים יפהפיים של הנוף הנורבגי המיוער עם הנחל והאגם בתוכו. תיאורים של החיים בכפר הרחוק מן המרכז העירוני והמתרחש בו כולל החל בתאונה, שבה נהרג ילד, ועד בגידה ועזיבה.
רבקה רז, שהגישה את הספר בבוק קלאב, עמדה על "המוזיקה של המלה" - אחד הגורמים החשובים להצלחתו של ספר. התאמה בין צליל המילים, המנגינה שלהן, ובין הסיפור. אצל פר פטרסון נמצאה התאמה מצוינת, שהמתרגמת, דנה כספי, הצליחה להעבירה לעברית והגבירה את החוויה שלי כקורא.
זה ספר של חוויה, שגילה לי את פניו של עם אחר. הוא גילה לי עולם אחר ואנשים בו מעט והם כל-כך אנושיים.
אני קורא את הספר בשנית וההנאה - וגם ההבנה - גדולות יותר.
יוצאים לגנוב סוסים מתאר חברה קטנה, סגורה. כפר, שאליו מגיע האיש מהעיר אחרי היעדרות של שנים רבות. בכך הוא דומה לספר
"כחום הדם" מאת אירן נמירובסקי. גם שם מתוארת חברה סגורה, כפרית, וגם אליה חוזר מן העולם הגדול האיש, שיצא לפני שנים רבות מן הכפר.
שני ספרים שמותירים לקורא הרבה מקום להוסיף מדמיונו על העלילה ה"רזה". בין השניים - אני מעדיף את פטרסון על נמירובסקי.