הרצוג: “גילינו בכם יהלומים של ממש” נשיא המדינה פתח בפסוקים מירמיהו על “רחל מבכה על בניה”, ובהמשך פנה למשפחה בשמותיה: טליק, איציק, עומרי ושירה. הוא תיאר את רני כ”החטוף האחרון” והדגיש את סמליות השיבה “למנוחת עולמים, באדמת הבית”. בתוך ההספד הוא שזר תיאור של משפחות החטופים כ”פסיפס” של אמונות והשקפות, ובו בזמן כסמל ישראלי אחד של “גבורה אינסופית ועמוד שדרה עשוי פלדה”. הרצוג עצר על שאלה אחת: למה אנחנו מגלים את הטוב והערבות ההדדית רק כשהכאב מכה. “הרי כל הטוב הזה... קיימות כאן כל הזמן”, אמר, ואז עבר לקריאה מעשית לציבור: לא לחכות להלוויות ולאזכרות, אלא ללכת כבר עכשיו לומר מילה טובה ולחזק את חיילי צה"ל, השוטרים, אנשי החירום, ההצלה, החינוך, הבריאות והרווחה. משם הגיע לרגע המרכזי: “כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל: סליחה. סליחה שלא היינו שם בשבילו. סליחה שנאלצתם לחכות לשובו של אהובכם ימים ארוכים כל כך”. הרצוג תיאר את השיבה כנקודת התחלה לריפוי ותיקון, וקרא לקום מן הכאב “שלובי ידיים”, עם “הרבה הרבה יותר אהבת חינם”, מתוך מחויבות לשמור על המדינה “כמו שרני שמר”.

אוחנה: “נלחמת כארי כשמשון הגיבור” יו"ר הכנסת אמיר אוחנה התמקד בבחירה האישית של רני בשבעה באוקטובר: הוא היה בחופשת מחלה, יומיים לפני ניתוח, ואיש לא היה מאשים אותו אילו היה נשאר בבית. “איש, זולתך”, אמר אוחנה, ותיאר את ההכרעה “בין האישי לבין הלאומי”. לדבריו, רני “קפץ” אל התופת כדי להציל אחרים ולהילחם לצד חבריו השוטרים. אוחנה תיאר לחימה, פציעה והמשך פעולה, והשתמש בדימויים מקראיים, כולל “תמות נפשי עם פלשתים”. אחר כך עבר למשמעות לדורות: הוא ציטט את יאנוש קורצ'אק על מי שדואג לדורות ומחנך אנשים, והפנה את הזרקור אל ההורים כמקור החינוך שהוליד את ההכרעה הזו. הוא גם ניסח נחמה קשה: לרני לא יהיו ילדים משלו, אך יהיו לו “ילדים משל עמו” שיגדלו על מורשתו, ומחנכים ומפקדים ינחילו אותה. “הרבה אחרי שכולנו כבר נישכח, רני גואילי ייזכר”, אמר.

שירה: ההקלטה “אל תדאגי אחותי, הכל בסדר” שירה, אחותו של רן, הביאה לבמה את הקול עצמו: היא השמיעה הקלטה שבה נשמע רן אומר: “אל תדאגי אחותי, הכל בסדר”. סביב המשפט הזה היא תיארה את התקופה הארוכה, את הרגע שבו נאמר לה “כנראה זה ייקח זמן עד שתחזור”, ואת העובדה שלא תיארה שזה יימשך 843 ימים. בדבריה חזרה לתחושת הרגע שבו יצא מהבית, לסיפור הזיכרונות והגעגוע, ולמשפט שסימן עבורה סוף תקופה: “עכשיו תרשה לי להוריד את המדים ואת הטייטל אחות של חטוף, רק לחזור להיות שירה”. עומרי: “אני באמצע היתקלות, זה דחוף” עומרי, אחיו של רן, הניח על השולחן את השיחה האחרונה: בשעה 10:45 הוא התקשר ואמר “כל המדינה בוערת”, ורן השיב: “עומרי, אני באמצע היתקלות, זה דחוף”. בשיחה השנייה, לפי דבריו, רן אמר: “תן לי לסיים. אני אדבר איתך אח"כ”. עומרי אמר שהוא חיכה לשיחה הזאת מאז, והוסיף: “היום סגרתי את המעגל, אח שלי הגיבור הגיע הביתה”. הוא תיאר גאווה משפחתית שהפכה בעיניו לגאווה של מדינה, ושילב תודה לכוחות שהחזירו את אחיו: “אין תמונת ניצחון חזקה מזו”, אמר. שרון, הגיסה: “נלחמת עד השנייה האחרונה, התפללתי לסוף אחר” שרון, אשתו של עומרי וגיסתו של רן, דיברה בקצרה ובכאב. במשפט אחד היא הציבה את הסיום שלא הגיע: “נלחמת עד השנייה האחרונה, התפללתי לסוף אחר”. זה היה רגע שמזקק את המתח בין הידיעה על גבורת הלחימה לבין הכמיהה לתוצאה אחרת, פשוטה יותר, של חיים.

איציק: “פתחנו את הארון ונגענו בך, אתה שלם לגמרי” איציק, אביו של רן, אמר שלא כתב דבר מראש כי הוא מדבר מהלב. הוא תיאר את המעמד שלפני הטקס: קבלת הבשורה, פתיחת הארון והמגע. “אתה אחרי שנתיים וחצי שלם לגמרי”, אמר, והוסיף פרט שסימן בעיניו משמעות: רני היה “הגופה ה־250 בחפירות”, ו־250 בגימטריה הוא “רן”. “כאילו אתה מסדר מלמעלה את הכל”, אמר, והוסיף: “אתה הילד של כולם. אני כל כך גאה להיות אבא שלך”. טליק: “ירקו עליי, איך הם לא מבינים שאני זה הם ואנחנו אחד” טליק, אמו של רן, פתחה בהצהרה: “אני אימא גאה של רני”. היא תיארה כיצד התקווה שיחזור “על שתי רגליים, או אפילו על רגל אחת” החזיקה אותה. היא גם הביאה סיפור שמיקד את דמותו כאיש שירות: אחרי אירוע שבו ירקו עליו, הוא אמר לה: “אימא, ירקו עליי, איך הם לא מבינים שאני זה הם ואנחנו אחד... שאני שוטר שעושה את העבודה שלו”. טליק הפכה את הסיפור הזה לקריאה לאחדות, והגדירה אותו כמשימה אישית שלה. היא ביקשה ממנו “שם למעלה” לעזור לאחד, ואמרה שרני הפך ל”ילד של כולם” לא רק בישראל אלא גם בעולם. נתניהו: “האמנו ופעלנו ומצאנו את רני” ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר למשפחה: “נפשנו נקשרה בנפשכם”, ותיאר שיחות ומפגשים, כולל מפגש בפלורידה עם הנשיא טראמפ. הוא אמר כי “סתימת הגולל” על קברו של רני “חותמת את המציאות הכאובה” של הימצאות חטופים ישראלים בעזה, והוסיף: “את כולם השבנו הביתה משטח אויב”. נתניהו תיאר את רגע הזיהוי: החיילים “פרצו בשירה אדירה”, שרו “התקווה” וגם “אני מאמין באמונה שלמה”. “אם לא היינו מאמינים, לא היינו מוצאים”, אמר, והוסיף יעדים נוספים של הממשלה. הוא גם הציג תוכניות הנצחה: קידום יישוב חדש בנגב בשם “רננים” והקמת מכינה קדם־צבאית על שמו שתכין צעירים ליחידות המשטרה, משמר הגבול והיס"מ.

בן-גביר: “משפחה של אריות” השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר פנה למשפחה בשפה של גאווה והצדעה. הוא אמר לטליק ולאיציק שהם “מלמדים אותנו מהי גאווה של עם”, ותיאר אותם כ”משפחה של אריות”. בהמשך אמר על רני: “המדינה קיימת בזכות אנשים כמוך, שלא מחפשים תירוצים”. הרב הראשי דוד יוסף: “הטוב והמטיב” הראשון לציון, הרב הראשי דוד יוסף, קשר את שיבת רן גואילי לקבר ישראל לסיפור תלמודי מימי מרד בר כוכבא. הוא הזכיר כי לאחר חורבן ביתר ערכו הרומאים טבח נורא ביהודים ולא התירו לקבור את הגופות, ואף השתמשו בהן להקמת גדרות לכרמים, כדי לשבור את רוח העם. לדבריו, לאחר זמן רב התירו הרומאים את הקבורה, וחכמים תיקנו על כך את ברכת “הטוב והמיטיב” בברכת המזון: הטוב שניתנו לקבורה והמיטיב שלא הסריחו, והגופות נותרו שלמות. “1900 שנים עברו וההיסטוריה חוזרת”, אמר, ותיאר את מאבק עם ישראל להביא את חלליו לקבר ישראל, כשגם כאן, לדבריו, מתגלה נס בדמות שובו של רני שלם בגופו. הרב יוסף התייחס להתמודדות המתמשכת עם אנטישמיות, ואמר כי עם ישראל מבקש לחיות ולהגן על עצמו, אך העולם מפנה אליו אצבע מאשימה. לדבריו, אין היגיון בשנאה זו, ולכן לצד המאבק בה על עם ישראל להתגאות בזהותו כעם יהודי, “עם לבדד ישכון”, ולהאמין כי “עם ישראל חי לעולמי עד” וכי הארץ היא ארץ אבותיו. הוא הוסיף כי חרף השסע והתקופה הקשה, אין עם שכאשר חייל נופל כל העם אינו כואב ומתאבל עמו, וקרא להתאחד סביב המשפחות השכולות, הפצועים והנפגעים. את דבריו חתם בפנייה למשפחת גואילי, באומרו כי עם ישראל כולו עומד לצידה.