לצד זאת, בדיון הוזכר מחקר שלפיו – לטענת המשתתפים – בינה מלאכותית עלולה להוות סיכון משמעותי יותר מבני אדם בהקשרים ביטחוניים, לרבות תרחישים של הסלמה גרעינית. גם כאן, הדברים הוצגו כהערכה מחקרית ולא כקביעה חד-משמעית, אך הם תרמו לאווירה הכללית של חשש מפני התקדמות טכנולוגית שאינה מלווה בפיקוח מספק. הצורך באסדרה ובהגבלות האריס הדגיש כי ההתמודדות עם הסיכונים אינה טכנולוגית בלבד, אלא דורשת מעורבות ציבורית ומדינתית רחבה יותר. לדבריו, יש צורך בהנגשת ידע לציבור הרחב כדי להבין את השלכות הבינה המלאכותית, לצד קביעת גבולות בינלאומיים ברורים לשימושים מסוימים והטלת אסדרה ממשלתית על פיתוח והטמעה של מערכות מתקדמות. בתוך כך, הוא הציג את מושג "קללת האינטליגנציה" – מצב שבו מדינות משקיעות משאבים הולכים וגדלים בטכנולוגיה עצמה, במקום באזרחים, מה שעלול להעמיק פערים חברתיים ולפגוע ביציבות הכלכלית. מאהר תוקף את תרבות הרשת בחלקו השני של הדיון הפנה מאהר את הביקורת לעבר הרשתות החברתיות, והציג קו ביקורתי חריף כלפי תרבות התגובות המיידיות. לדבריו, הצורך להביע עמדה על כל אירוע בזמן אמת הפך לא רק למיותר אלא גם למזיק, שכן הוא מייצר עומס מידע ורעש במקום דיון ענייני. הוא תיאר את התופעה כ"פרק טלוויזיה של אדם אחד שלא נגמר", והוסיף כי רוב הציבור כלל אינו חי בתוך מחזור חדשות בלתי פוסק כפי שנדמה לעיתים. מאהר אף השתמש בביטוי "מחלת המחוברים תמיד" כדי לתאר את התלות הגוברת בתגובה מיידית, וסיכם במסר חד וברור: לא לכל אדם חייבת להיות דעה על כל נושא, ובוודאי לא בזמן אמת. הקו המחבר: טכנולוגיה ללא בלמים למרות המעבר בין נושאים שונים, הקו המרכזי שעלה מהדיון היה אחיד: הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר יותר מהיכולת של החברה להבין אותה, לעכל אותה ולהציב לה גבולות. השילוב בין אוטומציה מתקדמת לבין שיח ציבורי רועש ולא מסונן עלול – לפי משתתפי הדיון – להוביל להיחלשות מעמדו של האדם הן בכלכלה והן במרחב הציבורי. בסיום נותרת שאלה מהותית: לא מה הבינה המלאכותית יכולה לעשות – אלא מה החברה מוכנה לאפשר לה לעשות.