פרשה משפטית סבוכה, המשלבת עסקות אנרגיה בינלאומיות, חטיפה אלימה בצרפת וטענות למרמה בהיקפי ענק, הגיעה בסוף השבוע האחרון לסיומה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במוקד ההחלטה הדרמטית שניתנה (יום ד', 19.03.26), ניצבה שאלת ההתיישנות של תביעה כספית שהוגשה למעלה מעשור לאחר שהתגלו המחלוקות הראשונות בין הצדדים. ראשיתו של הסיפור בשנת 2009, אז הציע המבקש, מיכאל (פסקל) ברכץ, למשיב, אברהם (סטפן) סופיר, להשקיע סכום של 2.6 מיליון אירו בחברה העוסקת בסחר בתעודות פליטת פחמן. בעוד שסופיר טען כי הכספים הועברו בנאמנות והובטחו בערבויות בנקאיות, ברכץ טען כי מדובר בהשקעה עסקית גרידא הכרוכה בסיכונים. היחסים עלו על שרטון במהירות. כבר בתחילת 2010 החל סופיר לדרוש את כספו בחזרה, בטענה כי הרווחים המובטחים לא שולמו. כאן קיבלה הפרשה תפנית פלילית קשה: ברכץ טען כי סופיר החל לסחוט אותו באיומים, ובספטמבר 2010 הגיעה ההסלמה לשיאה כאשר אחיו של ברכץ נחטף בצרפת על-ידי כנופיה שהופעלה, כך לפי פסק הדין הצרפתי, על-ידי סופיר עצמו. סופיר הורשע בצרפת בשנת 2018 בגין מעורבותו בחטיפה ונידון לעשר שנות מאסר (מרביתן על תנאי). בתביעה שהגיש סופיר בנובמבר 2023, באמצעות עורכי הדין עופר רחמני, אהוד ירצון ואפרים אליגולא, הוא דרש את יתרת כספי ההשקעה בסך של כ-1.1 מיליון אירו (כ-5.5 מיליון ש"ח). סופיר טען כי מרוץ ההתיישנות החל רק ב-2022, שכן עד אז חלו עליו מגבלות חמורות מצד הדין הפלילי בצרפת שאסרו עליו ליצור קשר עם ברכץ, "קורבן העבירה", בכל דרך שהיא. מנגד, המבקש ברכץ, שיוצג על-ידי עורך הדין יואב הריס, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. ברכץ טען כי עילת התביעה נולדה כבר במאי 2010, עת הבין סופיר כי כספו לא יושב לו, וכי מגבלות הדין הפלילי אינן מונעות הגשת תביעה אזרחית באמצעות עורכי דין. השופטת מיכל עמית-אניסמן קיבלה את עמדת ברכץ במלואה ודחתה את התביעה על הסף. בהחלטה מנומקת, ניתחה השופטת את עדותו של סופיר עצמו בדיון קדם המשפט, שם הודה כי כבר במאי 2010 הבין שהמבקש "דפק אותו, גנב אותו ושיקר אותו". "משכך", קבעה השופטת, "ניתן לראות במועד זה כמועד שבו נולדה עילת התביעה... התביעה התיישנה לכל המאוחר בחודש מאי 2017". השופטת דחתה בביקורתיות את טענת סופיר כי המאסר או צווי איסור יצירת הקשר בצרפת הקפיאו את הזמן. היא הבהירה כי גם במגבלות פליליות, זכות הגישה לערכאות נותרת בעינה וניתן היה להגיש תביעה באמצעות שלוח או ייצוג משפטי. יתרה מכך, השופטת מתחה ביקורת על סתירות בגרסאותיו של סופיר, שפעם טען כי גילה על "הפרת הנאמנות" רק לאחרונה ופעם טען כי ידע עליה כבר ב-2010 אך היה מנוע מלפעול. "ברי כי לפנינו טענות עובדתיות חלופיות ולמצער סותרות אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת", כתבה השופטת והחילה את דוקטרינת ה"השתק השיפוטי". בית המשפט הדגיש את חשיבות מוסד ההתיישנות, הנועד להגן על נתבעים מפני הצורך לשמור ראיות לנצח ולמנוע מהמערכת המשפטית לעסוק בעניינים ש"אבד עליהם הכלח". בסופו של יום, התביעה נדחתה לחלוטין. השופטת עמית-אניסמן הטילה על המשיב, אברהם סופיר, לשלם לברכץ הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח, תוך שהיא מציינת את מידת ההשקעה שנדרשה מהנתבע לנהל את הגנתו בפרשה כה ישנה ומורכבת. פרטי ההליך המשפטי:

• סוג הליך ומספרו: ת"א 35524-11-23.

• ערכאה: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

• שופטת: מיכל עמית-אניסמן.

• צדדים: מיכאל (פסקל) ברכץ (המבקש) נגד אברהם (סטפן) סופיר (המשיב).

• עורכי דין: עו"ד יואב הריס (מייצג את ברכץ); עוה"ד עופר רחמני, אהוד ירצון ואפרים אליגולא (מייצגים את סופיר).