היה פעם רמטכ"ל בעל פה-ענק וביצועים זעירים מאוד, אם לא פחות מכך, וערב כניסתו לתפקידו הבטיח לנו, "צבא קטן וחכם". כרגע יש לנו סוס-יאור שמנמן ומפוטם למשעי וטיפש למהדרין, שנכשל בכל מעשיו. כדי להבטיח את שרידותנו, צריכים להקטין מהר את הצבא ולשפר את יכולתו לחשוב צבאית ולא פוליטית, או קרייריסטית - בעיקר, על-ידי הכשרה נאותה של הקצונה, שהיא מכפיל-הכוח, כדי שתהיה לנו קצונה מקצועית. וכידוע, בכל מלחמות ישראל הצילו החיילים הזוטרים (חפ"שים) והפיקוד הזוטר את עם ישראל מידי גנרליו.
אך, מה לעשות, וגנרל כושל עומד כעת בראש משרד הביטחון, בקומבינה פוליטית מוזרה למדי (כיוון שאין לו מפלגה - לאחר שהרס אותה עד היסוד, כמו את כל מה שניהל ציבורית), ויכשיל את כל הניסיונות לטייב את צבאנו.
בנוסף, מול הרמטכ"ל עומדים האלופים, שמתפקדים כמו גנרלים סיניים, או כמו אבירים בימי הביניים, שתפקידם היחיד הוא להגן על אחוזתם ועל נחלותיהם - גם במחיר הרס המדינה. לכן, כשלושים שנה אחרי, עדיין אין לנו זרוע יבשה, והרמטכ"ל מפקד על הצבא ועל זרוע היבשה גם יחד.
ההרמוניה לכאורה בעבודת המטכ"ל היא אשליה, שיוצרת התקשורת - כדי שלא נחשוד באלופים. חלק ממנה מושג באמצעות התעלמות הדדית. משולם עמית, שהיה ניצב במשטרה ומפקד משמר הגבול, קרא לזה, "הורה ביצים": כל אלוף במעגל הרוקד מחזיק באשכיו של רעיו האלופים, ואם מישהו לא יקפוץ עם כולם - יכאב הדבר להרבה... כך עושים תחקירים, וכך מאשרים תוכניות ותקציבים - עד שמגיע יום פקודה, והצבא השמן והמסורבל אינו מצליח לבצע דבר. ואיני מתכוון רק למה שאיתרע בלבנון 2.
לכל אלוף יש דבוקה של מלחכי פנכתו ועכוזו, שנרתמו למרכבתו במהלך השנים, ומסייעים למיטיבם בשירותים שונים, במידע, ברכילות ובדקירת גב יריביו בסכינים ארוכות משוחות ברעל אם אפשר. בתמורה, הם ממונים לתפקידים, נשלחים ללימודים ולהשתלמויות בחו"ל, ועולים בדרגה על לא עוול בכפם.
צה"ל הוא צבא צעיר יחסית, אך זקן באופיו, כיוון שהוא משמר תבניות שפג תוקפן מזמן. שום רפורמה לא תצליח לעבור את המחסום החמור, שמאיישים האלופים, שמגנים בחירוף-נפש על אינטרסיהם - בעוז, שלא יבייש את הנער ההולנדי, ששמר על הסכר, או את הילד הבלגי, שהטיל את מימיו על הפצצה.