בכל שדות חיינו קיימת ההרגשה הכבדה כי איננו מה שהיינו. ישנה תחושה מרה של פסימיזם גובר מהצורה שבה אנו נראים ונשמעים, מהתנהגותנו, מערכינו ומסדר העדיפויות שלנו. "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בו התעצבה דמותו הרוחנית והמדינית..." נכתב במגילת העצמאות. בארץ ישראל הצליחו דורות לפנינו לבנות וליצור רוח יהודית חדשה, ליצור חיים יהודים חדשים. וכל זה התחיל רק לפני קצת יותר ממאה שנה. כלום במונחים היסטוריים. והיום כבר הכל נראה לנו כמובן מאליו... דורות שנולדו לפני מאות שנים לא דמיינו בחלומותיהם הטובים ביותר את תקומת ישראל בזמן כה קצר בארצו. הם שאפו לכך, אך אלו היו תקוות מהולות באשליות, כיוון שהם לא עשו דבר מלבד לקוות. אך הגיע דור שהחליט שדי לתקוות שווא, עת לפעול. אלו היו ראשוני הציונים שעלו ארצה בעלייה הראשונה מטעמים אידיאליסטיים לאומיים, בדמיונם היו דמויות מן התנ"ך ובכל מאודם ניסו להידמות לבני ישראל ההם, הנוסטלגיים. כך התחילה לה אבולוציה לאומית יהודית בעת החדשה - כך התעוררה הציונות מתהומות הנפש של היהודי הגלותי שמאס בחיים המחפירים של הגולה, חיים של חוסר כבוד לאומי ואישי, מרירות אין קץ והמתנה נטולת מעשים אל הגאולה הצפויה להגיע כל רגע.

הישראלי המצוי של ימינו אוהב את הארץ, אבל הוא מקטר בלי סוף על המדינה. יש לו סיבה לקטר אבל גם צריך הוא לשאול עצמו מה הוא עשה כדי שהמצב יהיה טוב יותר, או יותר נכון, מה הוא לא עשה שגרם למצב להיות כזה. נסו להסביר היום לילד ישראלי מצוי מהי אהבת הארץ, מהי אותה תשוקה רגשית לאדמת האבות, הרי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. המציאות היומיומית היא סיפור אחר לגמרי מאותם סיפורי ההיסטוריה המופלאים של עמנו. בטווח השנים שחלפו, החברה הישראלית שינתה פניה. קשה להסביר לילדינו את משמעות קיומם כיהודים כאן. הם חיים בעולם אחר, באטמוספרה אחרת. גם היום יש דברים נפלאים, אנשים נפלאים, אך את הפנים היפות של הארץ הם לא רואים ביומיום שלהם, אלא דווקא את הפנים האחרות, הפחות סימפטיות. האפשר להאשים אותם שהם חולמים על מקום אחר מאשר על אותה ארץ-ישראל? וזה מוביל אותנו לעיקר.

בחינוך יש שתי נקודות מרכזיות שעלינו להעביר:

• חינוך הילד להיות לאדם הראוי לחיות בחברה אנושית.

• חינוך יהודי: בנקודה זו יש את החינוך למסורת היהודית ולזהות היהודית הלאומית.

שתי אלו חשובות באותה המידה ובשתיהן לרוב אנו לא מצליחים, אם נהיה עדינים... בבתי הספר של ימינו תופסים מקצועות הרוח והמורשת חלק קטן ביותר במערכת השעות של התלמידים. אם רוצים אנו שהמדינה תמשיך להתפתח בהתמדה ותעמוד בסטנדרטים הטכנולוגיים הבינלאומיים - שהרי לנו זה חשוב ביותר - עלינו להשקיע בחינוך מקצועות המדעים. אך לעיתים נדמה ששכחנו כי מקצועות הרוח והמורשת חשובים לא פחות ממקצעות הטכנולוגיה והמדעים. פיתוח טכנולוגי הוא עניין חשוב ביותר, אך באותה מידה, עם ללא רוח ומורשת - הוא עם חלש אשר לא יצליח לעמוד בפני האתגר הפשוט ביותר. מערכת השעות בבתי הספר חייבת לכלול את מקצעות הרוח והמורשת באותה מתכונת שתופסים מקום מקצועות הטכנולוגיה והמדעים. יש ללמד מגיל הגן את ילדינו את מקצועות הרוח והמורשת וליצור מתכונת לימודים מתמדת אשר תחל בגיל הגן ועד י"ב ותכלול בתוכה את לימודי התנ"ך וההיסטוריה של עמנו באופן רחב ומעמיק יותר. לימוד דברי ימינו הוא דבר שלא ניתן ללמוד ביעף ומצריך לימוד מעמיק ואינטנסיבי לאורך שנים. התהליכים השונים שעברו על עמנו, הטרגדיות, הגבורות, הערכים האנושיים והלאומיים של עם ישראל מצריכים יותר משעה-שעתיים בשבוע. אינני טוען כי יש להזניח את מקצעות המדעים והטכנולוגיה אלא ללמד במידה שווה את תחומי הרוח והמורשת. אני מודע לכך כי המלאכה היא קשה ובניית תוכנית לימודים ראויה דורשת התעמקות ומבחן מעמיקים. כל שברצוני לומר הוא, כי ללא תוכנית לימודים ראויה שתחנך לערכי הרוח והמורשת של עמנו במקביל לחינוך מקצועות הטכנולוגיה והמדעים, לא נוכל לפתח ולטפח חברה בריאה וחזקה אשר תתמודד עם האתגרים הקשים העומדים בפניה מבפנים ומחוץ, והמצב החברתי ימשיך להידרדר כפי שרואים אנו היום.

אם רוצים אנו באמת בשנה טובה, אם רוצים אנו בעתיד טוב יותר, עלינו להשקיע בחינוך, כי ללא זה יכולים אנו להמשיך ולקוות, אך תהא זו אשליה לא פחות מאשר אותה אשליית היהודי הגלותי אשר אמר 'לשנה הבאה בירושלים' והמשיך לשבת על כיסאו בבית הכנסת בגולה מבלי לנקוף אצבע למען מימוש המילים הללו שחזר ואמר פעם אחר פעם. על-כן, נאחל לחינוך טוב כדי שתהא שנה טובה.

בימים האחרונים פורסם דוח ה-OECD, ארגון המדינות המפותחות, בו נבחנו מערכות החינוך של מדינות המערב. ישראל ניצבת במקום גרוע ביותר, ואיש לא מופתע. אנו מזלזלים בחינוך ומתרכזים בזוטות. החינוך הוא האמצעי החשוב ביותר לעיצוב אנשים בעלי תודעה וזהות לאומית ולא רק, אלא גם ליצור אנשים ראויים, השווים את הקורבן הגדול שאנו מקריבים למען נוכל לחיות חופשיים בארצנו. אנו מוותרים על המשאב הכה חשוב הזה למען מטרות שוליות במקום להשקיע בו. את מדינת ישראל הקימו אנשי חינוך לא פחות מאשר המצביאים והמנהיגים בשטח. למשל, ללא הצבת התשתית החינוכית לילדים שנולדו בשנות העשרים של המאה הקודמת לא היה לפלמ"ח את אותו "דור מייסדים" שהקים את המדינה. בן-גוריון כתב: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים...". ללא הרוח הלאומית, התודעה והזהות אנו לא שווים כלום ולא משנה מה יהיה גודל צבאנו וכוחנו. בני-עם שאינם יודעים מי הם ומאיפה באו ומהי הווייתם - לא ישרדו את תלאות ההיסטוריה. העם היהודי עבר תלאות אינסוף. רק הדבקות באמונה ובזהות היהודית היא ששימרה את העם העתיק הזה ושמרה על זהותו מפני סכנת השמד וההתבוללות בעמים אחרים. והיום, במיוחד היום, אנו עוד זקוקים לחנך על-פי ערכי המורשת באופן שישמר את דברי הימים של עמנו וישמר את הזהות היהודית הלאומית. אין זה מגיע סתם פתאום אלא רק על-ידי חינוך מתמיד ושיטתי מגיל צעיר.

אחת הבעיות המרכזיות בחינוך היא שאנו לא נותנים את הדגש על יכולותיו האישיות של הילד. כך אנו גדלים במערכת חינוך שבכל כיתת לימוד ישנם מעל שלושים ילדים ואף מעבר לכך. בצורה כזו לא ניתן להגיע לכל ילד וילד, ולכן רבים נאלצים להתאים את עצמם לקריטריונים קולקטיביים מאשר ליכולות בהן התברכו. בנוסף, צורת הלימוד שלנו מסתכמת בציון המופיע בתעודת הסיום. לא מנסים לעורר חשיבה עצמאית אצל הילדים מגיל צעיר, אלא כופים עליהם מסגרת חוקים מוגדרים וסגנון לימוד אחד, והילדים פועלים כמו רובוטים. באים לשיעור, רושמים חומר, לומדים למבחן, נבחנים ומקבלים ציון ועל-פיו הם נשפטים. בצורה זו נופלים ילדים רבים "בין הכיסאות" ולא מנצלים לאחר מכן, בתור בוגרים, את יכולותיהם האמיתיות כיוון שלעיתים אינם מכירים בהן כלל. בעצם ניתן לסכם כי הבעיה בחינוך היא בשני רבדים: מה מלמדים ואיך מלמדים. כיוון שגם התוכן חשוב אך לא פחות חשובה צורת הלימוד. אין זה סוד שאנו נמצאים במשבר עמוק. הציונות נמצאת במשבר עמוק. הלאומיות היהודית היא הבסיס, עמוד האש אשר מחזיק אותנו במולדתנו. אובדן הערך הכה-הכרחי הזה יגרום עם חלוף השנים לאובדן הייעוד והחזון העתיק של עמנו ובכך נאבד, לא בראשונה, את שליטתנו על ארצנו וגלות נוספת עלולה לבקוע ממשבר זה לכשיגיע לשיאו. אם לא נדע להבחין ולטפל בשורש הבעיה, שהיא החינוך, נאבד את דרכנו ועם זאת את אחיזתנו על מולדתנו, ובכך יהיה סוף למפעל הציוני ולתקומת עמנו. וכל אלה תהליכים המתרחשים כבר בימינו.