סוחפת, אך לא נסחפת

די ביום קצר בחברתה של קליאו ספורט כדי להכריז שבמציאות המקומית, ולגבי קונה המוכן לשלם 170 אלף שקלים על מכונית קטנה המאפשרת סיפוק מרבי מהנהיגה – מדובר בקנייה הטובה ביותר בין כל האפשרויות. קליאו זו מספקת לכך כמה הוכחות, שצילמתי כדי לא לשכוח. חוששני שרנו קליאו ספורט, שעברה אבולוציה מעניינת מתצורת הוויליאמס ועד הלום, היא אולי המכונית האחרונה שניחנה ביחידת נפח משכנעת שהיא נטולת טורבו או קומבינות טורבו צ'ארג'ר, המנסה לסחוט כוח מכל מיני down-size-ים אופנתיים. בקליאו, הכוח מוזרם לגלגלים בהדרגה, מסתם חזק ועד מפלצתי, שלב המאופיין בשוטטות עצבנית של מחוג הסל"ד על סף השטח האדום. אני מעדיף את זה על פני כוח מלאכותי הנחבט בין סערות ונפילות, כמו למשל בפולו ג'י-טי, שבה צ'ארג'ר מכני מנסה למלא את חוסר הנשימה של מגדש הטורבו בסיבובים הנמוכים.

באותו שבוע בדיוק, ביצע מגזין רכב לועזי מבחן השוואתי בין שש מתחרות של קליאו ספורט, מבלי להזמין אותה עצמה. הם התעלמו מקליאו ספורט, כנראה כדי להימנע מתחרות אמיתית ולהגיש את הניצחון לפולו ג'י-טי החדשה (1.4, 180 כ"ס), שזכתה בתואר 'המכונית הטובה ביותר ליומיום'. ואולם, במבחן הסלאלום, שהתפתל בינות 11 פילונים המוצבים ברווח של 18 מטרים זה מזה, המנצחת הייתה מיני קופר, שרשמה מהירות ממוצעת של 67.5 קמ"ש (המדורגות אחריה במדד הפתלנות: סיטרואן DS3, פולקסוואגן פולו, אלפא מיתו וסיאט איביזה קופרה). מול בית הקברות קריית-שאול מצאנו די מקום ל-11 פילונים, כמספר ששימש את האירופים, אך ממבחני העבר נותרו לי רק ארבעה פילונים, כולל אחד נכה, עקום, כי עליתי עליו.

רנו קליאו ספורט, כמו גם פורד פוקוס RS, הן מוהיקניות אחרונות של גזע שאהבנו, אם נתעלם לרגע ממכוניות יקרות להבהיל מבית מרצדס, אאודי, פורשה ודומותיהן, הנמצאות רק בהישג ידם של מרופדי-היכולת. בקיצור, לחובבי נהיגה בארצנו, שבה פוקוס RS השרירית נראית רק בתצלומים, רנו קליאו ספורט היא בעצם האופציה היחידה שמבטיחה שפע של סיפוק נוסח פעם. ואולם, חוששני שבגלל טרור הירוקים, אחרי קליאו זו ינחת כאן מבול של דאון-סייזים למיניהם. מדובר ביצורים מגודשים שאמינותם פרובלמטית, ועוד מצוידים בתיבת הילוכים DSG, המאפשרת לגמדים ליהנות מהחלפת ההילוכים – ולא לנו.

קליאו ספורט שייכת לקבוצת ההאצ'בקים השריריות 14/15, כלומר אלה שבסולם הפרטי שלי, מסוגלות במבחן רבע מייל לסגור את הסטופר על 14-15 שניות. הונדה שלי הוותיקה, למשל, הגיעה ברבע מייל ל-14.6 שניות, אם כי אחיותיה למועדון CRX, המגודשות עד 450 כ"ס, מבצעות את רבע המייל ב-12 שניות בערך. מצד שני, היפנים עוד לא בנו הונדה עם מעצורים כמו אלה שכובדה בהם קליאו ספורט. כדי להגיע לרמתם של מעצורים אלה, אין די להגדיל את הדיסקים ולהרכיב קאליפרים 'ברמבו'. בדוק.

לזכותה של קליאו ספורט נזקפת העובדה שהיא אינה שייכת לקטגוריה הנבזית של 'זאבים בפרווה של כבש'. אני מתעב את הזן הערמומי הזה, כי להשקפתי מכונית צריכה להיראות כמו שהיא נוסעת. קליאו היא כזו. בנוף של מכשירי תנועה סטנדרטיים להשמים שתופסים מקום על האספלט, קליאו מאותתת מרחוק את דבר שייכותה לגזע הגזעיות. במהלך מבחן הבזק שערכתי לקליאו ספורט, הבנתי שאני בעצם חוזר שוב לסורי, כלומר: משווה מכונית מבחן תורנית להונדה CRX שלי. ואולם במקרה זה, ההשוואה בין מכוניתי הפרטית, הקשישה במקצת, לקליאו ספורט, עשתה חסד לקליאו דווקא, משום שהיא נהנית ממצבור הידע של הטכנולוגיה הצרפתית המודרנית, שלמדה לא מעט מהניסיון של היפנים. בהזדמנות זו גיליתי שכל ההאצ'בקים השריריות-מיוחסות (ובכללן קליאו ספורט והונדה שלי) הן כמו גבינה שוויצרית: נהדרות, אבל עם חורים. הסעיפים הרעועים הם: הראות לאחור (למי בכלל אכפת מה קורה מאחוריה של מכונית כזו?) והקשיחות, הנדרשת לאחיזת הכביש בסיבובים.

ויתרנו על תענוג ה-ESP, המונע החלקה, והחלנו לזגזג בין הפילונים. התגלה מיד שקליאו ספורט מיומנת בריקודי סלאלום, אף כי היא אינה מוותרת כליל על אמצעי בטיחות (ESP ו-ASR) ואינה נחפזת להחליק. אומנם על מד המהירות נדלק משולש שבתוכו איור שובבי של מכונית מחליקה, אך למעשה, ESP ו-ASR (המנותקים כביכול) מרסנים עדיין, גם אם במידה מופחתת, את ההחלקה המבוקרת. ואולי קליאו ספורט אינה מחליקה כי אני בכל זאת הזדקנתי, או שצמיגי קונטיננטל קונטי-ספורט במידה 215/45/17 טובים כל כך באחיזת האספלט? אמא שלה, קליאו ספורט הקודמת, הייתה מחליקה בקלות, וכך גם סבתה הרוחנית קליאו וויליאמס, שכמעט קניתי ב-1993. קליאו וויליאמס זו (2.0, 150 כ"ס), שלא קיבלה היתר כניסה לישראל, הייתה משתוללת בשמחה. רק תרשה לה (ראו ביוטיוב את הסרטון Ragnotti Clio Williams GR A Jean). אך קליאו ספורט בגלגולה הנוכחי היא מכונית מודרנית לתפארת: היא בנויה לא רק לחוויית הנהיגה שסיפקו קודמותיה – אלא דואגת גם, בטוב-ליבה, לבטיחות הנהג.