הרומן שלי עם השירה נראה לי היום, במבט לאחור, כמו סיפור סינדרלה.
מעולם לא האמנתי בעצמי וכמעט מעולם לא פתחתי את פי בפומבי בבית הספר. הייתי בטוחה שאתבלבל במילותי וכולם יצחקו לי.
יתכן שהדבר נבע מכך שבכיתה ב', כשהייתי בת שש, נתנה לנו המורה לכתוב חיבור על נושא כלשהוא. אני בחרתי בנושא "צפרירים", כאשר את המילה ואת הנושא שאבתי מהכרך העב של כל כתבי ביאליק ששכן לו כלאחר כבוד בארון הספרים העמוס בדירתנו הקטנה והצפופה.
הייתי ילדה שקטה וחולנית, מנסה לרצות ולקבל על-ידי כך אהבה, ואת רוב ימי ביליתי במיטה במקום בבית הספר. מכיוון שהימים היו ארוכים מאוד ואיש לא היה בבית, חיפשתי תעסוקה, והתעסוקה ששבתה את לבי מכל הייתה לגמוע בשקיקה את כל הכרכים העבים של סדרת הקלסיקונים - כתבי אברהם מאפו, כתבי שלום עליכם, כתבי י.ל. פרץ ועוד. אוצר המלים של הכתבים הללו היה רחוק מאוד מאוצר המלים של חברי לכיתה, ולכן, כשקראה לי המורה לקרוא בפני כל הכיתה את החיבור ה"יפה ביותר", עמדתי לתומי מול כל הילדים והתחלתי לקרוא.
ברגע שהגו שפתי את המילה "צפרירים" פרצה כל הכיתה בשאגות איומות של צחוק שלא יכול היה להירגע. כל צעקותיה ותחינותיה של המורה היו לתוהו. רק לאחר שהגיעה המנהלת והשקיטה את הרוחות הצלחתי לעמוד שוב מול הכיתה, מבויישת וסמוקת לחיים, רוצה לקבור את עצמי באדמה, תוהה מה עשיתי לא בסדר ומדוע המילים שלי, שתארתי בהן את תחושותי הכמוסות והכנות ביותר בבוקר מלא צפרירים, מעוררות צחוק רב וארסי כל כך בקרב כל בני כתתי.
מאז היה לי כינוי בפי בני הכיתה: "צפרירה". הכינוי הזה, יחד עם הכינוי "ויסוקר - קסוקר" שניתן לי בשל שם משפחתי שהתחרז עם המילה "קסוקר" שמובנה "פוזל" והתאים לעובדה שהרכבתי משקפיים מגיל צעיר מאוד, חסמו את פי לשנים רבות.
מאותה השריטה הזו לא העזתי לקום שוב ולומר את דברי.
התחלתי לכתוב במקום לדבר. הכתיבה הייתה צורך קיומי לבטא את עצמי והיא החלה בערך בגיל בת מצווה. אותו זמן נפל לידי הספר "אנה פרנק". הוא הותיר בי את רישומיו בצורה עמוקה כל כך, עד כי החלטתי לגשת לחנות כלי כתיבה, לקנות לי מחברת עבה, ולתת לה את השם "קיטי", שתהיה לי לחברה, ולה אגלה את כל סודותי הכמוסים ביותר.
כי מאז ימי "צפרירה" ו"ויסוקר - קסוקר" לא הייתה לי חברת אמת בכיתה. אף אחת מחברותי לא נחלצה לעזרתי אותו בוקר אומלל, ולמרות שהיו לי לאחר מכן עוד חברות רבות, לא נתתי אמון באף אחת מהן. מעולם לא סיפרתי להן את מחשבותי ורגשותי הכמוסים.
רק לקיטי, חברתי בתוך הדפים, חשפתי הכל, ללא כחל ושרק.
וקיטי ספגה הכל. בתחילה שורות ארוכות ודפים ארוכים. לאחר מכן התחילו השורות להצטמצם, כאשר הרווח בין המילים נראה לי חשוב לפעמים כמו המילה ולפעמים אפילו יותר ממנה. השקט שבין המילים הוא שהביע את אשר רציתי לומר.
וכך נולדו להם השירים השקטים והסמויים שלי, שנחו במחברת שנים רבות, תססו שם ובשלו שם, עד שהחליטו לקרוא לי ממבצר האמהות ועבודת ההוראה שהתבצרתי בהן כדי לא להתעמת עם רגשותי הכמוסים ביותר, שהיו נצורים בתוך השירים.
והשירים שלי פרצו בימים טרופים, ימים של סערות רוחניות וגופניות, ימים של מצוקה כמעט חונקת.
יום בשבוע קיבלתי חופש בערב כדי לנסוע לסדנת כתיבת שירה שהתקיימה בבית הסופר בירושלים. הרגשתי כמו סינדרלה שיוצאת לנשף ריקודים. בבית השארתי ארבעה זאטוטים קטנטנים שהצורך שלהם לתשומת לב ואהבה היה בלתי פוסק ושחק אותי לגמרי.
הנסיעה לירושלים כדי לכתוב הייתה משהו בלתי יאמן - לתת לעצמי את החופש לעסוק ברגשות שלי באופן אמנותי ומעוצב כדי שאוכל לחלק אותם עם כולם.
ושם קיבלתי משובים נפלאים. גם כשהייתה ביקורת, היא הייתה בונה. היו לי מורים נהדרים, ביניהם
יהודה עמיחי ז"ל, שהיה הראשון שאמר לי שיש בשירים שלי עוצמה, ועלי לטפח ולפתח אותה. עם יהודה עמיחי שמרתי על קשר הדוק לאורך השנים, וצער רב הצטערתי כאשר עזב את העולם.
גם שאר המורים היו משוררים מעולים - חיים גורי, אורי ברנשטיין, יעקב בסר ז"ל, דן פגיס ז"ל, אבנר טריינין, וכל אחד הביא עמו את ניחוחו, את עולם המושגים שלו, את דברי הביקורת המעניינים והחשובים שלו.
וכך הפכו הרגשות הפרטיים שלי לאמנות, שאפשר לחלק אותה עם הרבים, שיכולה להביע רגשות של רבים, ולהכנס ללבבות של רבים. רציתי מאוד ששירי יצאו לאור בתוך ספר, ולכן חיפשתי מו"ל. הכנתי לקט של שירי ושלחתי להוצאת "דביר". זכרתי שכל כתבי ביאליק נדפסו בהוצאת "דביר", והחלטתי לנסות. לכל היותר, יחזירו לי את כתב היד, תווצר לי עוד צלקת שאצטרך לרפא, ואמשיך הלאה.
התשובה הייתה מפתיעה מאוד. ההוצאה החליטה להוציא לאור את ספר שירי, על חשבונה, למרות שמעולם לא פרסמתי מאומה בשום מקום, ולקחה על עצמה להשיג מימון וקרנות וגם להפיץ את הספר ולתת לו יחסי ציבור. הרגשתי בעננים, אבל בכל זאת היה עדיין קשה לי לדבר ולקרוא משירי ברבים.
לימים, כאשר החלטתי להצטרף לפעילות פוליטית, היו פעמים שבהן רציתי מאוד לומר את שהיה לי לומר, אבל פחדתי מאוד לעמוד בפני הקהל במפלגת מרצ, שהוא קהל דעתני מאוד וקולני מאוד, בלשון המעטה.
בכל פעם בה רציתי לומר את דברי, הכנתי אותם מראש בכתב והתעקשתי על זכותי לדבר, למרות שידעתי שהדבר יעלה לי בדפיקות לב איומות ובחילות וכאבי בטן. ובכל פעם עליתי ודיברתי, בלי להתחשב מה יאמרו ומה יגידו, לא הסתכלתי כלל על פני האנשים. רציתי פשוט לעמוד שם ולדבר כדי להתגבר על הפחד האיום. ובכל פעם בה סיימתי את דברי, נתתי לעצמי ציון לשבח. ידעתי שנצחתי במלחמה.
המאבק לומר את דברי המשיך לאורך כל השנים, גם כאשר פורסמו שירי לאחר מכן בספר "נגיעות של כוכבים" שיצא בהוצאת "ספרית
מעריב", גם זה הישג סינדרלה בלתי מבוטל.
והשיא הגיע לאחר כמה שנים, כאשר נסעתי עם בן זוגי לארצות הברית לטיול של שבוע ימים, טיול דיל של שבוע, שבו החלטתי שאני מוכרחה למצוא מו"ל לספר שירים מתורגמים לאנגלית. לא היה לי שום מושג במו"לות אמריקנית ולא הכרתי אף אחד בארצות הברית ובניו-יורק. היו לי רק שירים מתורגמים שתרגמו לי שתי משוררות ישראליות חשובות הכותבות באנגלית - ריבה רובין וקרן אלקלעי-גוט.
אבל היה בי דחף בלתי נשלט להוציא את הספר באנגלית, ויהי מה. וכך, חולת שפעת ועם חום גבוה, הגעתי בסופה של שוטטות ברחבי ניו-יורק אל אדם נפלא בשם סטנלי ברקן ששירי קסמו לו והחליט להוציא ספר משירי בהוצאה דו לשונית, עברית אנגלית, במהדורה מהודרת, שתפתח סדרה של משוררים ישראלים.
משום מה הסדרה לא יצאה אל הפועל, ונותרתי רק אני המשוררת הראשונה והיחידה בסדרה הזו.
במסגרת ההפצה ויחסי הציבור של הספר, הופעתי ברחבי ניו-יורק והסביבה, וגם בתוכניות טלוויזיה שבהן קראתי משירי, בעברית ובאנגלית.
הסינדרלה הפכה לנסיכה, שאינה מתביישת עוד בקולה, בשיריה ובמה שיש לה לומר.
ואחד מן הראיונות הטלויזיוניים שהענקתי אז הגיע אלי היום, לאחר שהופץ ביו טיוב, והרי הוא לפניכם:
[
קישור]